מנהגי האבלות בעולם העתיק כללו לעיתים קרובות פגיעה פיזית בגוף, מתוך תפיסה אלילית או כביטוי לאובדן שליטה. התורה מציבה גבולות ברורים להתנהגות זו, ומלמדת כי גוף האדם ונפשו שייכים לבורא, ואין להשחיתם גם בעת צער עמוק.
המילה וְשֶׂרֶט מתארת עשיית חריץ קל בבשר באמצעות היד, בשונה מ"גדידה" שהיא חתך עמוק הנעשה על ידי כלי [מלבי"ם, בכור שור, הופמן]. האיסור מוגבל דווקא לשריטה שנעשית לָנֶפֶשׁ, כלומר על אדם שמת, ולא על צער בגין אובדן רכוש כגון בית שנפל או ספינה שטבעה [רש"י, חזקוני, שפתי כהן]. עם זאת, הפרשנים מדגישים כי מי ששורט את בשרו חייב על כל שריטה ושריטה בנפרד, וכן אם עשה שריטה אחת על מספר מתים, הוא מתחייב על כל מת ומת [תורה תמימה, רלב"ג, חזקוני].
מעבר להלכה היבשה, ישנו רובד פנימי וחינוכי לאיסור זה. המנהג לשרוט את הבשר היה נפוץ בקרב האמוריים ועובדי אלילים, שראו במוות כוח עוין שיש לרצותו על ידי שפיכת דם או פגיעה עצמית [הופמן, רש"ר הירש]. בניגוד לכך, התורה אוסרת זאת כדי להורות שאין לעשות פגם בגוף שהוא "נרתיק הנפש", ופגיעה זו יוצרת רושם שלילי לא רק בבשר אלא גם בנפש עצמה [אור החיים, שפתי כהן]. בעוד שקריעת הבגד באבלות מבטאת את הקרע בעולמו של האבל, חיתוך הבשר משדר מסר שגוי לפיו עם מות הקרוב מסתיימת או פוחתת גם משמעות חייו של הנותר בחיים, בעוד שבאמת כל אדם עומד בפני עצמו וחי את חייו מול ה' [רש"ר הירש].
החלק השני של הפסוק אוסר על עשיית וּכְתֹבֶת קַעֲקַע. שורש המילה קַעֲקַע קשור למושגים של שקיעה, תחיבה וקיבוע בקרקע, והכפלת האותיות מצביעה על פעולה חוזרת ונשנית של נקיבה [רש"י, אבן עזרא, הכתב והקבלה, אם למקרא]. מדובר בכתב שקוע שנועד להישאר על העור ולא להימחק לעולם [רש"י, ברכת אשר].
הפרשנים מסכימים כי כדי לעבור על האיסור במלואו, יש לבצע שתי פעולות המשלימות זו את זו: כתיבה בצבע או דיו, וקעקוע הבשר. אולם, קיימת מחלוקת לגבי סדר הפעולות. גישה אחת גורסת כי תחילה כותבים על העור בדיו, ולאחר מכן דוקרים במחט כדי שהצבע יחדור לעומק הבשר [רש"י]. מנגד, יש הסוברים כי פעולת ה"כתיבה" היא עצם השריטה והחריצה של העור, וה"קעקוע" הוא מילוי החריצים בדיו לאחר מכן [מלבי"ם, פרדס יוסף].
מבחינה היסטורית ורעיונית, מנהג הקעקוע שימש אצל אומות העולם לסימון עבדים, ליופי, או כחותם המעיד על שייכות לאליל מסוים [רלב"ג, בכור שור, אם למקרא]. יש מן החכמים שאף צמצמו את איסור התורה למצב שבו אדם מקעקע על עצמו שם של עבודה זרה [רבנו בחיי, אדרת אליהו]. אולם הגישה המרכזית היא שהאיסור גורף. חקיקת אותיות בבשר הופכת את האדם למשועבד למה שמייצגת הכתובת, בעוד שגוף האדם נושא עליו באופן טבעי את צלם ה', ואין להטביע בו חותם של אדנות זרה או רצון שרירותי [רש"ר הירש].
הפסוק נחתם בהצהרה אֲנִי ה'. הצהרה זו באה להזכיר כי ה' הוא מלך העולם המקפיד על כבודו וכבוד שכינתו, והוא שולל מעשים של הבל ותוהו אלילי [אור החיים, בכור שור, שטיינזלץ]. יתרה מזו, ההצהרה מזכירה לאדם השרוי בצער האבלות כי מידותיו של הקב"ה הן כולן רחמים. גם אם האדם אינו מבין את סיבת המוות, עליו להצדיק את הדין מתוך אמונה שהחיים והמוות נתונים בידי ה' בלבד, ואין לבעוט בהחלטותיו על ידי השחתת הבניין הגופני שאותו ברא [שפתי כהן, רש"ר הירש].