כאשר עם ישראל נכנס לארצו, הפעולה הראשונה שהוא מצווה לעשות היא חקלאית: נטיעת אילנות. ציווי זה מקביל לפעולתו הראשונה של ה' לאחר בריאת העולם, שהייתה נטיעת גן עדן, והוא מטמיע באדם את הערך של בניית העולם וקיומו למען הדורות הבאים [צרור המור, הרא"ש]. הכניסה לארץ אינה אמורה להיות מונעת רק מתוך תיאבון פיזי ורצון ליהנות מפירותיה, אלא מתוך חיבה לארץ הקודש ושאיפה להעלות את תנובתה לרמה רוחנית [אור החיים].
חובת הערלה חלה מיד עם הכניסה לארץ, עוד בטרם הסתיים כיבושה [רש"ר הירש, תורה תמימה], והיא תקפה גם על אילנות שניטעו על ידי נוכרים בטרם הגעת ישראל [תורה תמימה]. עם זאת, הצירוף כׇּל־עֵ֣ץ מַאֲכָל מגביל את החוק אך ורק לעצים שניטעו במטרה לאכול את פירותיהם. עצים שניטעו למטרות אחרות, כגון הקמת גדר חיה, קורות בניין או עצי הסקה, פטורים מאיסור זה [תורה תמימה, רש"ר הירש, מלבי"ם, רד"צ הופמן].
שורש המילים וַעֲרַלְתֶּם ו־עֲרֵלִים מבטא דבר שהוא אטום, סגור, מכוסה או מנוע משימוש. כשם שהנביאים משתמשים בביטויים כמו "ערל לב" או "ערלה אוזנם" כדי לתאר מצב של חסימה ואטימות, כך כאן הפרי נחשב לאטום, סגור ומורחק מכל אפשרות של הנאה [רמב"ן, רש"י, רשב"ם, מזרחי, הכתב והקבלה]. האיסור הוא מוחלט: המילים לֹא יֵאָכֵל מלמדות שהפרי אינו אסור רק באכילה, אלא אסור להפיק ממנו כל הנאה שהיא, כגון שימוש בו לצביעה או להדלקת נר [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש]. הגבלה זו חלה באופן מקיף על אֶת־פִּרְיוֹ, ביטוי שנועד לרבות לא רק את הפרי עצמו, אלא גם את חלקי העץ הטפלים והשומרים עליו, כמו הגרעינים, הקליפות והפרחים [תורה תמימה, רש"ר הירש].
הפרשנים מציגים מספר טעמים, המשלימים זה את זה, לתקופת המתנה זו של שלוש שנים:
הגישה המרכזית רואה בכך מטרה תיאולוגית של מתן כבוד לה'. בשלוש השנים הראשונות, פירות האילן מועטים, חסרים טעם וריח משובחים, ואינם ראויים להיות מוגשים כקרבן לפני מלך הכבוד. לכן, אנו ממתינים עד לשנה הרביעית, שבה הפרי מגיע לשלמותו, ואז מקדישים את הפירות הראשונים והמובחרים בשמחה לה', בדומה למצוות הביכורים [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור, בכור שור].
מנקודת מבט טבעית ובריאותית, פרי של עץ צעיר סופג לחות רבה מן האדמה, טרם התבשל דיו באוויר ובשמש, ולכן הוא מזיק פיזית לגוף האדם, בדומה למאכלים אסורים אחרים [רמב"ן, רבנו בחיי, אבן עזרא].
טעם היסטורי קושר את האיסור למאבק בעבודה זרה. בעת העתיקה, מכשפים ועובדי אלילים נהגו לבצע טקסים מאגיים בעת הנטיעה כדי לאלץ את העץ להוציא פירות בטרם עת, ואת הפירות הללו היו מקריבים לאליליהם. התורה אסרה את פירות השנים הראשונות כדי לעקור מן השורש כל קשר לפרקטיקות אלו [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור].
ברובד הרוחני, המצווה מהווה תיקון לחטאו של אדם הראשון, שלא הצליח להמתין שעות ספורות בטרם אכל מעץ הדעת. על ידי הפגנת סבלנות ואיפוק במשך שלוש שנים, אנו מתקנים את הפזיזות הקדומה ההיא [שפתי כהן]. בנוסף, יש בכך זכר לימי הבריאה: העצים נבראו ביום השלישי, אך פירותיהם נגמרו והתבשלו רק ביום הרביעי עם תליית המאורות [כלי יקר].
ספירת שָׁלֹשׁ שָׁנִים מתחילה מרגע הנטיעה, ללא קשר לזמן שבו העץ מתחיל להוציא פירות בפועל. המילה יִהְיֶה מדגישה שהסטטוס האסור של הפירות שגדלו בשנים אלו הוא נצחי; לא ניתן לקטוף אותם, לאחסן אותם עד שיחלפו שלוש השנים, ולצפות שיהפכו למותרים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, תורה תמימה].
מעבר להיבט החקלאי, הפרשנים רואים בעץ משל עמוק להתפתחות האדם וחינוכו. ילד צעיר משול לנטיעה רכה. בשלוש שנותיו הראשונות, יכולת הדיבור שלו "אטומה" ואינה מפותחת דיה. בשנה הרביעית, דיבורו מוקדש לקדושה כאשר אביו מתחיל ללמדו פסוקי תורה ודברי שבח לה'. רק בשנה החמישית, הילד בשל להתחיל לקרוא וללמוד באופן רשמי, ובכך הוא הופך ל"עץ מאכל" המזין את העולם ברוחניות [אור החיים, רבנו בחיי, צאינה וראינה, פענח רזא, דעת זקנים].