ויקרא, פרק י״ט, פסוק כ״ג

עם הכניסה לארץ, הפעולה הראשונה הנדרשת היא בניית העולם למען הדורות הבאים באמצעות נטיעת כׇּל־עֵץ מַאֲכָל, ציווי המוגבל אך ורק לעצים שניטעו במטרה לאכול את פירותיהם. במשך שָׁלֹשׁ שָׁנִים מרגע הנטיעה, חובה לנהוג בפירות מנהג איסור והרחקה, כפי שדורשת המילה וַעֲרַלְתֶּם, ולראות בהם עֲרֵלִים, כלומר דבר אטום, סגור ומנוע מכל שימוש. האיסור הגורף לֹא יֵאָכֵל שולל כל אפשרות להפיק הנאה כלשהי מהיבול, והוא חל על אֶת־פִּרְיוֹ הכולל גם את חלקי הפרי הטפלים והשומרים עליו, כאשר המילה יִהְיֶה מדגישה שמעמדם האסור הוא מוחלט ולא ניתן לשמור אותם עד תום התקופה. תקופת המתנה זו נועדה להרחיק את האדם ממנהגי עבודה זרה של זירוז הצמיחה, לשמור על בריאותו מפני פירות בוסר מזיקים, וללמדו איפוק המהווה תיקון לחטא אדם הראשון. רק לאחר שנים אלו, הפרי מגיע לשלמותו וראוי להיות מוקדש בשמחה לכבוד ה'.