מערכת החוקים החברתית של התורה דורשת יושר מוחלט בין אדם לחברו, ומציגה את יסודות הקדושה בחיי המעשה והכלכלה. לאחר שהתורה ציוותה בפסוקים הקודמים על חובת הנתינה לעניים מתוך הרכוש האישי, היא מציבה כעת את הגבולות הברורים של שמירה על רכוש הזולת: כשם שאדם נדרש לתת משלו, כך עליו להיזהר שלא לקחת את של אחרים [אבן עזרא, חזקוני]. לחלופין, הסמיכות למתנות עניים באה להזהיר את העני שלא ייקח מעבר למגיע לו, או את בעל השדה שלא יגזול את חלקם של העניים [אור החיים].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאיסור לֹא תִּגְנֹבוּ מתייחס לגניבת ממון ורכוש. זאת בניגוד לדיבר "לא תגנוב" שבעשרת הדיברות, אשר נכתב בלשון יחיד ועוסק בגניבת נפשות (חטיפה) שהיא עבירה שדינה מיתה, בדומה לאיסורי רצח וניאוף הסמוכים לו שם [רש"י, רא"ם, רבנו בחיי, תורה תמימה, שפתי חכמים, מלבי"ם, כלי יקר, גור אריה].
השימוש בלשון רבים בפסוק זה נושא משמעויות רבות ומרחיב את מעגל האחריות החברתית. הפנייה ברבים מלמדת שהאיסור אינו חל רק על הגנב עצמו, אלא גם על מי שרואה את הגניבה ושותק [אבן עזרא, חזקוני], וכן על מי שקונה מן הגנב או חולק עמו את השלל [תורה תמימה, כלי יקר]. בנוסף, הפסוק מזהיר את הנגנב עצמו שלא ינסה לגנוב את רכושו בחזרה מידי הגנב, כדי שלא ייראה כגנב בעצמו ויעשה דין לעצמו [אור החיים, רש"ר הירש, צאינה וראינה, אדרת אליהו]. הפוסקים מדגישים כי איסור הגניבה תקף בכל מצב, גם כאשר האדם גונב "על מנת למיקט" – כלומר, גונב רק כדי להקניט ולצער את חברו זמנית מתוך כוונה להחזיר, או אפילו אם הוא גונב מתוך כוונה להיתפס ולשלם לקרבן תשלומי כפל כדי להיטיב עמו [רבנו בחיי, תורה תמימה, רש"ר הירש, צאינה וראינה, פרדס יוסף].
לצד חומרת המעשה, יש מי שמצא בפעולת הגנב תכונות שניתן לרתום לעבודת ה׳. הבעש"ט ותלמידיו מציינים כי ניתן ללמוד מהגנב שבע מידות טובות, ובהן: עשייה בשקט ובצניעות, נכונות להסתכן למען המטרה, שימת לב לפרטים הקטנים, חריצות, זריזות, אופטימיות, ואם הוא נכשל – הוא מנסה שוב ושוב. את התכונות הללו יש לאמץ לעשייה חיובית וקדושה [חומש קה"ת בשם ר' זושא מאניפולי].
האיסור וְלֹא תְכַחֲשׁוּ עוסק באדם המכחיש תביעת ממון צודקת, כגון מי שהופקד אצלו כסף והוא טוען להד"ם [רש"י, רשב"ם, ספורנו, בכור שור], או אדם היודע עדות על ממון ושותק [אבן עזרא]. בעוד שבמקום אחר התורה קובעת את העונש הכלכלי והרוחני על מי שמכחיש פיקדון (תשלום הקרן, תוספת חומש והבאת קורבן אשם), פסוק זה מהווה את מקור האזהרה והאיסור העקרוני לעצם מעשה ההכחשה [רש"י, רא"ם, מלבי"ם, ברטנורא, גור אריה].
האיסור וְלֹא תְשַׁקְּרוּ מתייחס לאמירת שקר אקטיבית במטרה להוציא ממון שלא כדין [אבן עזרא], או לאדם המבטיח לעשות מלאכה תמורת תשלום, לוקח את הכסף אך אינו מקיים את התנאים [בכור שור]. הפרשנים עומדים על ההבדל הדק שבין כחש לשקר: בעוד ש"כחש" משמעותו עקירת אמת ידועה וקיימת (כמו פיקדון), "שקר" הוא בדותא מוחלטת ואמירת דבר שאינו נכון כבר ברגע יציאתו מהפה, גם בדברים שלא ניתן לאמתם בקלות [מלבי"ם, הכתב והקבלה].
המילים אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ חותמות את הפסוק ומגדירות את המרחב החברתי. המילה "עמית" מתארת כל אדם החי עמנו בחברה, ולמרות השימוש במילה "איש", הכלל חל באופן שווה על גברים ונשים [מלבי"ם, הופמן]. מעבר לכך, המילה "בעמיתו" יכולה להתפרש גם כפעולה הנעשית באמצעות הזולת – כלומר, אזהרה לאדם שלא ישקר ויכסה על חברו שגנב, ובכך יהפוך לכלי שרת לשקר של אחרים [העמק דבר].
הפרשנים מסכימים כי המבנה התחבירי של הפסוק, המחבר את שלושת הפעלים ברצף, אינו מקרי אלא מתאר הידרדרות מוסרית ופסיכולוגית של חטא הגורר חטא. אדם שמרשה לעצמו לגנוב, ימצא את עצמו נאלץ לכחש ולהכחיש את המעשה כשייתבע. ההכחשה תוביל אותו לטעות הלאה ולשקר באופן אקטיבי, ולבסוף – כפי שמופיע בפסוק הבא – הוא יגיע לשפל החמור ביותר של שבועת שקר בשם ה׳. בכך מלמדת התורה שפגיעה ביושר הממוני מובילה בהכרח לשחיתות מוסרית כוללת ולחילול השם [רש"י, רבנו בחיי, בעל הטורים, כלי יקר, מלבי"ם, צאינה וראינה].