פסוק זה פורש יריעה רחבה של מוסר בין אדם לחברו, ומזהיר מפני ניצול חולשותיו של הזולת, בין אם מדובר בפגיעה מילולית ובין אם בהכשלה מעשית. הפסוק מתמקד במצבים שבהם הנפגע אינו מודע לפגיעה בו או שאינו יכול להתגונן מפניה, ולכן המבחן המוסרי האמיתי של האדם במקרים אלו הוא מול בוראו.
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאיסור לקלל אינו מוגבל לחרש בלבד, אלא חל על כל אדם. התורה בחרה להדגים את האיסור דווקא בחרש כדי ללמד קל וחומר: אם התורה אסרה לקלל אדם שאינו שומע, שאינו מתבייש מהקללה ואינו יכול להשיב למקלל, קל וחומר שאסור לקלל אדם שומע שיצטער, ייפגע ויתבייש מכך [רמב"ן, רבנו בחיי, רד"צ הופמן, כלי יקר]. בנוסף, התורה מציבה את החרש, המייצג את השכבה החלשה והאומללה בעם, מול אזהרה נוספת המופיעה בתורה שלא לקלל נשיא ודיין, המייצגים את השכבה המכובדת והחזקה. בכך התורה מקיפה את החברה כולה, מן הגדול ועד הקטן [רמב"ן, תורה תמימה, מלבי"ם].
הפרשנים מסבירים כי החרש נבחר גם כדי ללמד שהאיסור חל רק על קללת אדם חי. על אף שהחרש מוגבל ביכולותיו, הוא נחשב בין החיים, ובכך הכתוב מוציא מכלל זה אדם המקלל את המת, שאינו עובר על לאו זה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים].
מעבר לפגיעה בזולת, האיסור נועד להגן על המקלל עצמו. מטרת ההוראה היא שהאדם יהיה גדור בדיבורו ולא ירגיל את נפשו לתכונות רעות של כעס, ביזוי ונקמה [רבנו בחיי, ברכת אשר]. יש המדגישים את כוחה הרוחני של הקללה, שאינה רק אוסף מילים ריקות אלא פועלת במציאות, ואף עלולה לחזור ולפגוע במקלל עצמו [שפתי כהן, ברכת אשר]. על דרך הפשט, התורה דיברה בהווה המוכר: דרכם של אנשים לקלל את החרש בסתר מתוך ידיעה שלא יחששו מתגובתו, ולכן באה האזהרה המיוחדת לעקור מידה זו [אבן עזרא, בכור שור, שד"ל].
וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל
אף שחלק מהפרשנים מקבלים את הפסוק גם כפשוטו כאיסור להניח מכשול פיזי בדרכו של אדם שאינו רואה [מלבי"ם, תורה תמימה], רובם המכריע מסכימים כי המילה עִוֵּר משמשת כאן כמטפורה. הכוונה היא לאדם שהוא "עיוור בדבר", כלומר חסר ידע, תמימות או הבנה בנושא מסוים. המכשול הוא מתן עצה שאינה הוגנת, הנובעת ממניעים אישיים של היועץ, כגון ייעוץ לאדם למכור את שדהו רק כדי שהיועץ יוכל בערמומיות לקנות אותו לעצמו [רש"י, ספורנו, רלב"ג].
[מלבי"ם] מעיר על הדיוק הלשוני: התורה השתמשה במילה תִתֵּן ולא ב"תשים". הפועל "שימה" מתאר הנחת מכשול פיזי נסתר, בעוד "נתינה" מתארת פעולה גלויה של הגשת דבר לאדם, כמו עצה, כאשר המכשול והמניע הפסול חבויים בתוכה. [חומש קה"ת] מוסיף נדבך על כך וקובע כי גם אם העצה מועילה בסופו של דבר למקבל, עצם מתן העצה מתוך מניע אנוכי ואינטרס נסתר מהווה עבירה על איסור זה.
מעגל האיסור מתרחב וכולל גם הכשלת הזולת בעבירה מוסרית או הלכתית. מי שמסייע לאדם לעבור עבירה או יוצר עבורו סביבה מכשילה, כגון הושטת יין לאדם שנדר נזירות מיין, הלוואה בריבית שבה המלווה והלווה מכשילים זה את זה, הלוואה ללא עדים שעלולה להביא לכפירה בחוב, או אפילו אב שמכה את בנו הגדול ובכך עלול להכשיל אותו בתגובה של חוסר כבוד הורים, כולם עוברים על איסור זה [תורה תמימה, רש"ר הירש, פרדס יוסף].
[חתם סופר] קושר בין חלקי הפסוק ומסביר כי המקלל חרש עובר בעקיפין גם על איסור הכשלת עיוור. מכיוון שהמקלל נענש משמים על מעשיו, הרי שהחרש, שאינו שומע את הקללה ואינו יכול למחול עליה כדי להציל את הפוגע, הופך בעל כורחו למכשול ולסיבה שבגללה נענש חברו.
וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ
הפרשנים שואלים מדוע נוספה אזהרה זו דווקא כאן. התשובה המוסכמת היא שפסוק זה עוסק ב"דבר המסור ללב". כאשר אדם נותן עצה רעה או מקלל חרש, הוא יכול בקלות להתחמק מאחריות כלפי החברה ולטעון "כוונתי הייתה לטובה" או "הוא ממילא לא שמע אותי". מכיוון שמעשים אלו נסתרים מעיני הבריות והמניע האמיתי חבוי עמוק בלב האדם, מזכירה התורה שהאדם עומד מול ה׳. ה׳ בוחן כליות ולב, רואה את הנסתרות, ויודע בדיוק מה הייתה הכוונה האמיתית שמאחורי המעשה או העצה [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, ביאור שטיינזלץ]. הפחד אינו צריך להיות מהאדם החלש שאינו יכול להגיב, אלא מהשופט העליון ששומע, רואה ויודע הכל [בכור שור, פענח רזא].