פסוק זה מהווה את אחת מפסגות המוסר והמידות בתורה. הוא אינו מסתפק בהכוונת המעשים החיצוניים של האדם, אלא חודר אל נבכי לבו, עוקר את טינת הסתרים ומציב רף עליון של אהבת הזולת וראיית החברה האנושית כגוף אחד.
התורה פותחת בשני איסורים הקשורים זה בזה: לֹא תִקֹּם ו־וְלֹא תִטֹּר. הפרשנים מסכימים כי הנקימה היא במעשה, ואילו הנטירה היא בלב ובדיבור. ההמחשה הקלאסית לכך היא אדם המבקש מחברו להשאיל לו מגל, והחבר מסרב. למחרת, החבר שסירב מבקש להשאיל קרדום. אם הראשון מסרב ואומר "לא אשאיל לך כשם שלא השאלת לי" – זוהי נקימה. אם הוא משאיל לו אך מוסיף "הריני משאיל לך ואיני נוהג כמותך" – זוהי נטירה, שכן הוא שומר את האיבה בלבו [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם].
עולה השאלה: מדוע התורה מזהירה דווקא את האדם השני (הנוקם), ולא אוסרת על הראשון את עצם הסירוב להשאיל? התשובה היא שהראשון סירב מחמת צרות עין וקשר מופרז לרכושו, תכונות מגונות כשלעצמן אך אינן נאסרות כאן. אולם השני, שהיה מוכן להשאיל לולא כעסו, פועל מתוך שנאה יוקדת ורצון להרע, ועל כך התורה מקפידה [הטור הארוך, חזקוני, בכור שור]. עם זאת, איסורים אלו תקפים רק בענייני חסד ועזרה הדדית (כמו השאלת כלים). כאשר מדובר בנזקי ממון או חבלות גוף, אין חובה לוותר, אלא יש לתבוע את הנזק בבית הדין [רמב"ן, רלב"ג]. גישה נוספת מסבירה שהתורה אוסרת לנקום על פגיעות בכבוד או ברכוש, משום שבעיני ה׳ ענייני העולם הזה הם כמשחקי ילדים שאין ראוי לנטור עליהם איבה. הנקמה המוצדקת היחידה היא "נקמת ה׳", כאשר מנסים להדיח אדם מדרך התורה [כלי יקר]. חריג נוסף הוא תלמיד חכם, שעליו נאמר כי עליו "לנקום ולנטור כנחש" על ביזויו לשם כבוד התורה, אך גם נקימה זו צריכה להיות כארס הנחש שהולך ונחלש עם הזמן, ומטרתה נועדה לתקן את נשמת החוטא [תורה תמימה, פני דוד, פרדס יוסף].
כדי להמחיש את ההיגיון שמאחורי איסור הנקמה, מובא משל לאדם שחתך בשר, ובטעות פגעה הסכין שבידו האחת בידו השנייה. וכי תעלה על הדעת שהיד הנפגעת תחזור ותכה את היד הפוגעת? כך ראוי לאדם לראות את בְּנֵי עַמֶּךָ – כאיברים שונים של גוף אחד. פגיעה בזולת כנקמה כמוה כפגיעה בעצמך [ירושלמי, תורה תמימה, העמק דבר].
מתוך שלילת השנאה, הפסוק עובר לחיוב: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. רבי עקיבא קבע שזהו "כלל גדול בתורה", אך פרשנים רבים תמהו כיצד ניתן לצוות על אדם לאהוב אדם אחר בדיוק כפי שהוא אוהב את עצמו, הרי זה נוגד את טבע האדם, ואף ההלכה קובעת ש"חייך קודמים לחיי חברך".
כדי ליישב זאת, הפרשנים מדייקים בלשון הפסוק: התורה לא כתבה "ואהבת את רעך" אלא לְרֵעֲךָ בתוספת האות ל׳. המשמעות אינה אהבת גוף החבר כגופך, אלא לאהוב עבורו את מה שאתה אוהב עבור עצמך. על האדם לרצות שחברו יזכה לאותו עושר, כבוד וחכמה שהוא מאחל לעצמו, ללא כל טיפת קנאה [רמב"ן, מלבי"ם, בכור שור]. האהבה כאן נמדדת באיכות ההתייחסות ולא בכמותה; להתנהג אל הזולת באותם פנים יפות, כבוד ועזרה שהיית מייחל לקבל בעצמך [שד"ל, הכתב והקבלה]. הלל הזקן ניסח זאת על דרך השלילה: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", שכן קל יותר לאדם להימנע מלהזיק לזולת מתוך הבנה שהוא עצמו היה סובל מיחס כזה [ספורנו, רש"ר הירש, חתם סופר].
לצד שיטת רבי עקיבא, התנא בן עזאי טען שיש כלל גדול אף יותר: "זה ספר תולדות אדם" (הקביעה שהאדם נברא בצלם אלוהים). בן עזאי מסביר שאם המדד לאהבה הוא "כמוך", אדם שמזלזל בעצמו עלול להרגיש בנוח לזלזל גם בחברו. לכן, סיבת הכבוד לזולת צריכה להיות עצם צלם האלוהים שבו [שפתי כהן, פירושי רד"צ הופמן]. מתוך תפיסה זו, החסידות מסבירה שכאשר אדם מתעלה מעל המבט הגופני ומסתכל על הנשמה, הוא מבין שכל הנשמות חצובות ממקור אלוהי אחד, וממילא הוא והזולת הם באמת מהות אחת [חומש קה"ת].
מצווה זו אינה נשארת כרעיון מופשט, אלא מתורגמת להלכות מעשיות רבות. מכוח וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ קבעו חכמים שיש לברור מיתה קלה ומהירה ככל האפשר למי שנידון לעונש מוות בבית דין; נאסר על אדם להתחתן עם אישה בטרם יראה אותה, שמא יגלה בה דבר מגונה ותתגנה עליו; והותר לבן להקיז דם לאביו לצורך רפואה, שכן המטרה היא להיטיב [תורה תמימה]. באשר להיקף המצווה, רוב הפרשנים מציינים שהיא חלה על אנשים ישרי דרך, אך רשעים גמורים שפוגעים בייעוד האלוהי מותר, ואף מצווה, לשנוא [רשב"ם, אור החיים]. עם זאת, מצווה זו חורגת מגבולות עם ישראל בלבד, שכן בהמשך הפרשה היא מוחלת באופן מפורש גם על הגר, ומכאן שהיא נוגעת לכל אדם שנברא בצלם [ביאור יש"ר, אם למקרא].
הפסוק נחתם במילים אֲנִי ה׳. אזכור זה מופיע כאן משתי סיבות מרכזיות. ראשית, בניגוד למעשים גלויים, נטירת טינה בלב היא דבר שרק האדם עצמו יודע עליו. לכן התורה מזכירה שה׳ בוחן כליות ולב ויודע את מצפוני האדם [שפתי כהן, ביאור שטיינזלץ]. שנית, התורה מדגישה שאהבת הזולת אינה רק נימוס חברתי או תועלתנות אנושית, אלא חובה דתית. ה׳ הוא האב המשותף של כולם, וכאשר אנו אוהבים את יציר כפיו, אנו מכבדים ואוהבים את היוצר עצמו [אבן עזרא, חתם סופר, רש"ר הירש].