לאחר שהתורה מזהירה מפני אמונות שווא, פנייה לאובות וכישופים, היא מצווה לחלוק כבוד לאמת ולנושאיה – אבות האומה, החכמים והקשישים, שצברו ידע וניסיון חיים [רד"צ הופמן, ביאור יש"ר].
הפרשנים דנים בשאלה האם הפסוק מדבר על סוג אדם אחד או על שניים, ומתוך כך מבארים את ההבדל בין שֵׂיבָה לבין זָקֵן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על דברי חז"ל, היא שהמילה זָקֵן אינה מתארת בהכרח גיל כרונולוגי, אלא היא תואר לאדם שקנה חכמה והשקיע בלימוד תורה. לפיכך, החובה להדר פני זָקֵן חלה גם על תלמיד חכם צעיר לימים [ספורנו, אור החיים, כלי יקר]. לעומת זאת, המילה שֵׂיבָה מתייחסת לגיל מתקדם (בן שבעים שנה). על פי פסק ההלכה, חובה לקום מפני כל אדם מבוגר, גם אם אינו תלמיד חכם, משום שריבוי שנותיו העניק לו חכמה וניסיון חיים שראויים לכבוד [רמב"ן, רלב"ג, ביאור יש"ר]. עם זאת, אין חובה לקום מפני "זקן אשמאי" – אדם רשע ובעל עבירות, או אדם בור ועם הארץ לחלוטין [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים].
התורה מחלקת את סוג הכבוד לשתי פעולות: תָּקוּם ו-וְהָדַרְתָּ. ההידור נחשב לפעולה גדולה וחשובה יותר מעצם הקימה, והוא מוענק למי שטרח וקנה חכמה באופן פעיל, בעוד שהקימה מוענקת לבעל השיבה שחכמתו באה לו באופן טבעי מעצם ריבוי שנותיו [כלי יקר, אור החיים]. ביטוי מעשי לכבוד זה הוא לתת לאדם מבוגר שקשה לו לעמוד לשבת במקומך [נחל קדומים], וכן לא לשבת במקומו הקבוע של החכם ולא לסתור את דבריו. הקימה צריכה להיעשות כאשר האדם נמצא בתוך ארבע אמות, כדי שיהיה ניכר שקמים לכבודו, ובתנאי שאין בכך ביטול מלאכה או הפסד ממון [תורה תמימה]. כיבוד החכמים אינו רק מצווה בין אדם לחברו, אלא סגולה המביאה ברכה לעולם וגורמת לתפילות להתקבל [העמק דבר].
התורה מוסיפה את האזהרה וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, משום שטבעם של צעירים לעיתים לזלזל במבוגרים [רד"צ הופמן]. אדם עלול לעצום את עיניו או להעמיד פנים שלא הבחין בזקן המתקרב כדי להתחמק מהחובה לקום מפניו. מכיוון שכוונתו האמיתית של האדם במקרה זה מסורה ללבו בלבד ואיש אינו יכול להוכיח שהתחמק בכוונה, התורה מזכירה את יראת ה' הבוחן כליות ולב [רש"י, תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, זוהי אזהרה לאדם שאם לא יכבד זקנים, ה' עלול להעניש אותו בימי זקנתו שלו [אבן עזרא, הטור הארוך]. במקביל, אזהרה זו מופנית גם כלפי הזקן עצמו: עליו לירא מה' ולא להטריח את הציבור לעמוד מפניו שלא לצורך, ועליו להשתדל ללכת בדרך עוקפת כדי לא לעורר טרחה [בעל הטורים, תורה תמימה, מלבי"ם].
הפסוק נחתם במילים אֲנִי ה'. חתימה זו באה ללמד שה' בעצמו מכבד זקנים, וכביכול הוא היה הראשון לקיים מצווה זו כאשר נגלה לאברהם אבינו בהיותו זקן. מכיוון שה' בעצמו חולק כבוד לבני אדם, מותר גם לנו לחלוק כבוד לבשר ודם בקימה ובהידור, ואין בכך פגיעה בכבוד שמים [הטור הארוך, תורה תמימה, חנוכת התורה]. בנוסף, ההבנה שחכמתו וקיומו של ה' הם נצחיים ואין-סופיים, צריכה לעורר באדם יראה עצומה כאשר הוא מכבד את חכמתו המוגבלת של האדם הישיש [רלב"ג].
ברובד המוסרי והאישי, הפרשנים דורשים את המילים מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם כקריאה לאדם להתעורר משנתו הרוחנית ולשוב בתשובה עוד בימי בחרותו, בטרם תגיע תקופת השיבה והזקנה, כדי שילדותו לא תבייש את זקנותו [אור החיים, שפתי כהן, חומת אנך].