התורה מציבה גבולות לאופן שבו אדם מעצב את הופעתו החיצונית, מתוך תפיסה שלגוף האנושי ולצורתו הטבעית ישנה משמעות עמוקה. הפרשנים מציעים מספר גישות מרכזיות לטעם האיסור לשנות את צורת שיער הראש והזקן. הגישה הבולטת ביותר היא הרחקה מחוקות הגויים וממנהגי עבודה זרה, שכן כומרי אלילים נהגו לגלח את ראשם וזקנם בצורות אלו כאות לעבדותם לאליל [ספורנו, הטור הארוך, רלב"ג, מלבי"ם, בכור שור, רד"צ הופמן]. גישה שניה קושרת איסור זה לפסוק העוקב האוסר שריטה בבשר, ומסבירה כי מדובר במנהגי אבלות קיצוניים על מת שהיו נפוצים בעת העתיקה [שד"ל, אבן עזרא]. גישה שלישית מתמקדת בשמירה על סדרי הבריאה ועל ההבחנה הטבעית שקבע ה' בין איש לאישה, כאשר הזקן נתפס כהדרת פנים וכסימן מובהק לגבריות שאין להשחיתו [רבנו בחיי, צאינה וראינה, פרדס יוסף]. מעבר לכך, יש שראו בשיער הפאות והזקן תזכורת לייעודו הרוחני והמוסרי של האדם, שכן הפאות חוצצות בין החלק הקדמי של הראש המייצג את השכל, לבין החלק האחורי המייצג את הצד החייתי, ואילו הזקן מכסה את הלחיים הקשורות לפעולת האכילה החומרית [רש"ר הירש].
בחלקו הראשון של הפסוק נאמר לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם. רוב הפרשנים מסכימים כי פעולת ההקפה משמעותה גילוח שיער הצדעיים (הרקמות שבצדי הראש, בין העין לאוזן). מכיוון ששורשי השיער במצח ומאחורי האוזניים גבוהים יותר, גילוח הצדעיים יוצר קו שיער אחיד המקיף את הראש כולו בצורה מעגלית [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, לבוש האורה, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, השורש של המילה תַקִּפוּ יכול לנבוע מהמילה "הקפה" וסיבוב, או מהשורש נק"ף שמשמעותו כריתה והסרה [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. הכתוב משתמש כאן בלשון רבים, תַקִּפוּ, כדי ללמד ששני הצדדים המעורבים בפעולה – הן האדם המספר (המקיף) והן האדם המסתפר (הניקף) – עוברים על האיסור [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. כמו כן, לשון הרבים נועדה לכלול באיסור זה גם נערים צעירים שטרם צמח זקנם [אור החיים].
בחלקו השני של הפסוק עוברת התורה ללשון יחיד: וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ. מעבר זה ללשון יחיד בא למעט נשים מן האיסור. מכיוון שנשים אינן מגדלות זקן בדרך הטבע, הן פטורות מאיסור השחתת הזקן, וממילא גם אינן כלולות באיסור הקפת פאת הראש [אור החיים, תורה תמימה, רלב"ג, פרדס יוסף].
התורה דייקה להשתמש בפועל תַשְׁחִית ולא במילה "תגלח". השחתה מתארת פעולה המכלה את השיער בבת אחת ועוקרת אותו לגמרי מן השורש, פעולה שנעשית בדרך כלל באמצעות תער. לעומת זאת, גזירה במספריים מותירה חלק מן השיער ולכן אינה נחשבת להשחתה [רבנו בחיי, תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. המונח פְּאַת מתייחס לסוף הזקן ולגבולותיו. הפרשנים מזהים חמש פאות כאלו בפניו של האדם: שתיים בכל לחי (בחיבור הלחי העליון והתחתון), ואחת נוספת למטה בסנטר, במקום חיבור הלחיים [רש"י, מזרחי, רלב"ג, ביאור יש"ר]. השימוש במילה פְּאַת בלשון יחיד מלמד כי אדם העובר על האיסור ומגלח את כל זקנו, מתחייב בעונש בנפרד על כל אחת ואחת מחמש הפאות הללו [רבנו בחיי, מלבי"ם].