התורה מציגה תפיסה חברתית ורוחנית יוצאת דופן ביחס לאדם הזר המצטרף לקהילה. בניגוד למקובל בעולם העתיק, שבו זרים סבלו לעיתים קרובות מניצול ואפליה, נדרשת כאן השוואת מעמד מוחלטת ואמפתיה עמוקה, הנשענת על זיכרון היסטורי ועל שורשים רוחניים משותפים [שד"ל].
המילה כְּאֶזְרָח נגזרת מהשורש ז.ר.ח, ומציינת במקורה עץ הנטוע היטב במקום צמיחתו, ומכאן ההשאלה לאדם יליד המקום שהוא בעל נחלה [פירושי רד"צ הופמן, אם למקרא]. הצירוף הַגָּר אִתְּכֶם מתייחס ספציפית לאדם שנתגייר זה מקרוב [אילת השחר]. הפרשנים מסכימים כי ההשוואה המלאה לאזרח מותנית בכך שהגר יקבל עליו את התורה כולה, כולל כל דקדוקי ההלכה שנקבעו על ידי חכמים; דחייה של פרט הלכתי אחד מונעת את קבלתו לקהילה [תורה תמימה, חזקוני, אדרת אליהו, מלבי"ם].
הציווי וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ מעורר שאלה: מדוע יש צורך בציווי מיוחד לאהבת הגר, הרי כבר נאמר קודם לכן "ואהבת לרעך כמוך"? התשובה נעוצה במצבו החברתי הרגיש של הגר. מכיוון שהוא עזב את עמו, בא לחסות תחת כנפי השכינה ואין לו משפחה טבעית שתגן עליו, קל מאוד לעשוק אותו, במיוחד בענייני מסחר, מידות ומשקולות, שכן הוא אינו בקיא במנהגי המקום [רלב"ג, ביאור יש"ר, אבי עזר]. לכן, התורה מזהירה באזהרות רבות מפני פגיעה בו, וה' עצמו פורס עליו את חסותו [אדרת אליהו, פירושי רד"צ הופמן].
מעבר לכך, מבחינה פסיכולוגית, שילוב של זרים עלול לעורר קושי ורתיעה טבעית בחברה. משום כך נדרש האדם להתייחס לגר כאל חלק בלתי נפרד מגופו שלו – כשם שאדם אינו תולש איבר מגופו גם אם הוא מציק לו לעיתים, כך עליו להגן על הגר ולאהוב אותו [העמק דבר]. הכלל המנחה הוא פשוט: על האדם להתנהג כלפי הגר בדיוק כפי שהיה רוצה שיתנהגו אליו לו היה בעצמו זר בארץ נכריה [שד"ל, חזקוני, העמק דבר].
הנימוק הדורש להזדהות עם הגר הוא כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כשם שבני ישראל סבלו משעבוד במצרים וציפו ליחס של אזרחים שווי זכויות, וכשם שה' התערב והציל אותם מיד לוחציהם, כך עליהם להימנע מניצול החלש בארצם [ביאור יש"ר, העמק דבר]. רובד נוסף של נימוק זה נוגע לרגישות מילולית ולאיסור אונאת דברים: הכלל ביחסי אנוש הוא "מום שבך אל תאמר לחברך". מכיוון שבני ישראל היו בעצמם זרים במצרים ואף עבדו שם עבודה זרה, זהו חוסר הגינות ופגם מוסרי להזכיר לגר את עברו, לבייש אותו על מוצאו או להתנשא עליו [רש"י, ריב"א, תורה תמימה, ברכת אשר, חזקוני].
לצד ההסבר ההיסטורי והמוסרי, גישה מרכזית בקרב פרשני הסוד חושפת רובד מיסטי עמוק בקשר שבין גלות מצרים לנפש הגר. על פי תפיסה זו, גלות מצרים נועדה לברר ולהעלות "ניצוצות של קדושה" שהיו מפוזרים בין האומות. נשמתו של הגר האמיתי אינה באמת נשמה זרה, אלא ניצוץ קדוש וטהור שהיה כלוא בתוך טומאת אומות העולם, וכעת הוא חוזר לשורשו המקורי. לכן מדגיש הפסוק שהגר יהיה כ"אזרח", שכן ממקום שבו נאצלה נשמת האזרח הישראלי, משם בדיוק נאצלה גם נשמת הגר. אהבת הגר נובעת מתוך ההבנה העמוקה ששניהם שייכים לאותו מקור רוחני ממש [אור החיים, שפתי כהן, חומת אנך].
החתימה אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם באה ללמד שה' הוא אלוהיו של האזרח ואלוהיו של הגר במידה שווה לחלוטין [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. בסופו של דבר, יראת השמים האמיתית של האדם נבחנת ונמדדת דווקא ביחס של כבוד, אהבה ושוויון שהוא מעניק לגר ולחלש שבחברה [ביאור שטיינזלץ].