השאיפה האנושית לדעת את צפונות העתיד וליצור קשר עם עולם המתים קיימת משחר ההיסטוריה, ולעתים קרובות הובילה בני אדם לנהות אחר כוחות אפלים ואשליות. התורה שוללת מכל וכל את הנתיבים הללו, ודורשת נאמנות מוחלטת לה' וחיים המודרכים על ידי שכל ישר, בהירות וחירות מוסרית.
התורה מזהירה אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאלו שתי שיטות של כישוף ותקשור עם מתים, אך הן נבדלות באופן פעולתן. האובות הם מדיומים המעלים את רוחות המתים [ביאור שטיינזלץ]. מקור המילה הוא מלשון נאד או כלי קיבול חלול [אבן עזרא, פירושי רד"צ הופמן], שכן בעל האוב משמיע קול נמוך ועמום הנשמע כאילו הוא בוקע מתוך בטנו או מבית השחיו, תופעה שכונתה בעת העתיקה "פיתום" [רש"י, תורה תמימה]. יש המסבירים כי מדובר באחיזת עיניים פסיכולוגית, הגורמת לאדם לדמיין שהוא שומע את המת מדבר אליו בקול שפל [רלב"ג]. לעומת זאת, הידעונים הם קוסמים הטוענים לידע נסתר, ושמם נגזר מהשורש ד.ע.ת [אבן עזרא]. מעשה הידעוני כלל הכנסת עצם של עוף או של חיה מיתולוגית דמוית אדם ששמה "ידוע" לתוך הפה, וביצוע פעולות אקסטטיות עד שהעצם הייתה מדברת מאליה [רש"י, מזרחי, תורה תמימה].
קיימת מחלוקת למי בדיוק מופנית האזהרה בפסוק. פרשנים רבים מוכיחים כי הפסוק מזהיר בראש ובראשונה את המכשפים עצמם, מפעילי האוב והידעוני, שכן עונשם חמור ומגיע לכדי כרת וסקילה [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, העמק דבר]. עם זאת, אחרים מדגישים כי הפנייה כוללת גם את קהל הלקוחות, ומזהירה אותם שלא לפנות אל המכשפים בלבם, לא להאמין בהם ולא לאהוב את מעשיהם [ביאור יש"ר].
התורה מנמקת את האיסור במילים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטׇמְאָ֣ה בָהֶ֑ם. מאחר שאין אדם שמחפש באופן פעיל להפוך לטמא, מסבירים הפרשנים כי הכוונה היא: אל תבקשו להיות עסוקים בהם, שכן עצם ההתעסקות תוביל בהכרח להיטמאות [רש"י, מזרחי, גור אריה]. טומאה זו אינה חלה מאליה, אלא רק כאשר האדם מפנה את דעתו ורצונו אל כוחות אלו [תורה תמימה, אדרת אליהו].
מהותה של טומאה זו מתפרשת בכמה רבדים. יש הרואים בה טומאה רוחנית עמוקה וממשית, ודוחים את התפיסה הרציונליסטית לפיה התורה אסרה זאת רק משום שמדובר בהבל וריק [אם למקרא]. מנגד, יש המסבירים כי הטומאה כאן מבטאת אובדן של חירות. במקום להכפיף את עצמו לחוק המוסרי והברור של ה', האדם הפונה לכישוף משעבד את שכלו ומוסריותו לכוחות של לילה ודמיון, ובכך מאבד את צלם האלוהים החופשי שבו [רש"ר הירש]. בנוסף, האיסור "לבקש" כולל גם אזהרה שלא להפוך את העיסוק בכישוף למקור פרנסה [העמק דבר], וכן איסור לדרוש בהם אפילו בשעות של סכנה ומצוקה קשה [פרדס יוסף]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי האיסור חל רק על עשייה או דרישה מעשית. לימוד תיאורטי של דרכי הכישוף על מנת להבין את טיבם או כדי לפסוק הלכה – כפי שנדרש מחברי הסנהדרין – מותר לחלוטין [ספורנו, תורה תמימה, ביאור יש"ר].
הפסוק נחתם בהכרזה אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם. חתימה זו מציבה ברירה חדה: דעו את מי אתם מחליפים במי [רש"י]. על האדם לבקש תשובות ונבואה אך ורק מה' [בכור שור]. ייחוס היכולת לדעת את העתיד לעצמות מתים הוא בגדר תועבה פילוסופית ודתית, שכן הוא מבטל את האמונה בעולם המסודר המונהג על ידי שכל אלוהי, ומייחס כוחות עליונים לחומר עיוור [רלב"ג].
מעניין לציין כי הפסוק נסמך לפסוק הבא המצווה "מפני שיבה תקום". סמיכות זו באה ללמדנו כי במקום לחפש הדרכה באשליות חולניות של מתים ורוחות, התורה מכוונת אותנו להעריך ולחפש את חוכמת החיים הברורה והמיושבת של הזקנים, המבוססת על ניסיון אנושי ועל לימוד התורה [רש"ר הירש, קיצור בעל הטורים]. לסיום, יש מן הפרשנים המאוחרים המציינים כי בעידן המודרני, עם התפשטות האור האלוהי והאמונה באל אחד בעולם, כוחות הטומאה והכישוף בטלו מן העולם, וכיום האמונה בהם קיימת רק במוחם של פתאים [תורה תמימה, פרדס יוסף].