התורה מציגה אזהרה כפולה וחמורה מפני עבודה זרה, החודרת אל מעמקי התודעה והמעשה של האדם. האיסור אינו מתמקד רק בהשתחוויה פיזית לפסלים, שכבר נאסרה במקומות אחרים, אלא שולל כל יחס נפשי, מחשבתי או חזותי אל האלילות, ומשרטט את ההידרדרות הפסיכולוגית מן המחשבה אל המעשה.
האיסור אַל תִּפְנוּ מובן על ידי רוב הפרשנים כשלילת המחשבה וההרהור. התורה מזהירה את האדם שלא יפנה את דעתו להאמין שלאלילים יש כוח כלשהו, השפעה על העתיד או תועלת [רמב"ן, טור, ספורנו, אור החיים, מזרחי, רלב"ג, שפתי חכמים, כלי יקר]. מעבר לכך, הגישה המרכזית מרחיבה את האיסור גם לראייה פיזית – אסור אפילו להסתכל על צורות אלילים או להתבונן בהם, כדי שלא לתת להם מקום כלשהו בתודעה [רמב"ן, תורה תמימה, מלבי"ם, אבן עזרא, חזקוני]. יש המוסיפים כי האיסור להסתכל חל גם על מראות העלולים לעורר הרהורי חטא, כגון הסתכלות ביופי חיצוני המסיח את הדעת [שפתי כהן]. הפרשנים מדגישים כי הפנייה לאלילים אסורה לחלוטין גם אם היא נעשית "לשם שמיים" – למשל, אם אדם מנסה להיעזר בסמלים מוחשיים כדי לזכור את הבורא, כפי שעושים הגויים [פענח רזא, בכור שור, הדר זקנים, ביאור יש"ר].
המילה הָאֱלִילִם מבטאת את מהותם האפסית. הפרשנים מסבירים כי המילה נגזרת מהמילה "אַל", כלומר חוסר, שלילה ודבר שאין בו ממש [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, רש"ר הירש, הופמן]. פירושים נוספים מציעים כי המילה קשורה ל"יללה" וכאב, או לצירוף "לא-אל" [אם למקרא], וכן שמדובר בפסלים חלולים וריקים מתוכן [מלבי"ם]. השימוש בלשון רבים מדגיש כי הרע והאלילות מאופיינים בפירוד וריבוי כוחות, בניגוד מוחלט לאחדות ה' [אור החיים]. יש המסבירים כי מדובר בכוחות רוחניים שונים (כשכלים נפרדים או שרי מעלה) שיש להם כוח מוגבל, אך הם שואבים אותו אך ורק מהבורא [רבנו בחיי, שפתי כהן].
הסמיכות לביטוי וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה חושפת את סכנת ההידרדרות: תחילתם של הפסלים היא כ"אלילים" חסרי משמעות, אך אם האדם פונה אליהם במחשבתו, סופו שיעשה אותם לאלוהות ממשית ויעבוד אותם [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם, גור אריה, ברכת אשר, משכיל לדוד]. המילה מַסֵּכָה מתארת פסלים היצוקים ממתכת מותכת [מלבי"ם, שפתי כהן, ביאור יש"ר]. בנוסף, היא נדרשת מלשון "מָסָךְ" – העבודה הזרה יוצרת מחיצה ומסך המבדילים בין האדם לבין מקור החיים [אור החיים], או מלשון נסיכה והגנה, המייצגת את הצורך האנושי השגוי באלילים שיגנו עליו [רש"ר הירש].
הציווי לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם מכיל אזהרה כפולה: אל תעשו אלילים עבור אחרים, ואל תתנו לאחרים לעשות אלילים עבורכם [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, פענח רזא, משכיל לדוד, ברטנורא, הכתב והקבלה]. איסור העשייה הוא מוחלט – אסור ליצור אותם אפילו לשם נוי ואמנות גרידא [ספורנו, תורה תמימה, רלב"ג, פרדס יוסף], ואפילו אם המטרה היא רק להרוויח שכר מעשייתם עבור גוי [רלב"ג, צפנת פענח]. ברובד נוסף, זוהי אזהרה לאדם שלא יעשה את עצמו לאלוהים מתוך גאווה, כפי שעשו פרעה ומלכים אחרים [שפתי כהן].
הפסוק נחתם בהכרזה אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. הכרזה זו מזכירה את עשרת הדיברות, והפרשנים מציינים כי פסוק זה מקביל לדיברות "אנכי ה'" ו"לא יהיה לך" [רמב"ן, טור, הופמן]. חתימה זו מבהירה כי ה' הוא השליט העליון על כל המציאות, ולכן אין צורך לפנות למתווכים, למזלות או לכוחות עליונים כלשהם [רבנו בחיי, שפתי כהן, אבן עזרא]. השמירה מאיסור עבודה זרה שקולה להודאה בכל התורה כולה [אור החיים]. עם זאת, האמונה בלב בלבד אינה מספקת; על האדם להוכיח את אמונתו דרך עשייה אקטיבית של מצוות [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
לבסוף, הפרשנים מוצאים קשר עמוק בין פסוק זה לפסוק העוקב המדבר על קורבנות ("וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים"). עבודה זרה היא החטא היחיד שבו המחשבה עצמה נחשבת כמעשה חמור. בדומה לכך, בדיני קורבנות, מחשבה פסולה (פיגול) פוסלת את הקורבן כולו, גם אם המעשה הפיזי נעשה כהלכה. לכן התורה סמכה את איסור הפנייה והמחשבה באלילים לדיני הקורבנות, כדי ללמדנו על כוחה העצום של כוונת הלב [כלי יקר].