הקרבת קורבנות דורשת דיוק מוחלט לא רק במעשה הפיזי, אלא גם בכוונת הלב של המקריב. דיני הקורבנות תוחמים את אכילת הבשר בגבולות ברורים של זמן ומקום, ומחשבה שגויה באחד מאלה עלולה לפסול את הקורבן כולו.
הפרשנים עומדים על כך שאיסור דומה כבר הופיע בספר ויקרא בפרשת צו. לאור כפילות זו, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא להשתמש בכלל התלמודי של "אם אינו עניין": מכיוון שהפסוק בפרשת צו כבר לימד על פסילת קורבן עקב מחשבה לאכול ממנו "חוץ לזמנו", הפסוק שלנו מופנה כדי ללמד על קורבן שנפסל עקב מחשבה לאוכלו "חוץ למקומו" [רש"י, תורה תמימה, גור אריה]. כלומר, הפסול נוצר כאשר כבר בשעת שחיטת הקורבן, האדם מתכנן לאכול את הבשר מחוץ לגבולות המקום המותרים לו [רשב"ם, שפתי חכמים, פירושי רד"צ הופמן].
מנגד, ישנה גישה הנצמדת יותר לפשט הכתוב, ולפיה הפסוק אכן עוסק בקורבן שנזבח על מנת להיאכל ביום השלישי, כאשר עצם האכילה המאוחרת מוכיחה שכך הייתה כוונתו הפסולה של המקריב מלכתחילה [ביאור יש"ר, העמק דבר]. דעה נוספת המבוססת על מסקנות התלמוד, גורסת כי הפסוק שלנו בא לרבות מקרה מורכב יותר של מחשבה מעורבת, הנקרא "משולש" [הכתב והקבלה].
המונח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י דורש הבהרה, שכן בשר קודשים שנותר בפועל עד היום השלישי נקרא בהלכה "נותר", ואילו הפסוק שלנו עוסק ב"פיגול", שהוא כינוי לבשר שבזמן ההקרבה עצמה תכננו לאוכלו ביום השלישי [ביאור שטיינזלץ, גור אריה]. המילה פִּגּוּל מוסברת על ידי הפרשנים כדבר מתועב, מאוס ושיקוץ [רש"י, משכיל לדוד, ביאור שטיינזלץ], ויש המציינים שמשמעות המילה בשפות קדומות היא דבר שאסור להקריבו [פירושי רד"צ הופמן]. אף על פי שבלשון חכמים המונח "פיגול" מתייחס בדרך כלל לפסול של זמן, התורה משתמשת כאן במילה זו גם עבור פסול של מקום, כדי להדגיש את התיעוב שבמעשה [משכיל לדוד]. בשל מחשבה זו, הקורבן לֹ֥א יֵרָצֶֽה ואינו מתקבל ברצון לפני ה' [ביאור שטיינזלץ].
הבדל מהותי קיים בענישה בין סוגי המחשבות. אדם האוכל מקורבן שנפסל במחשבת "חוץ לזמנו" חייב בעונש החמור של כרת, אך מי שאוכל מקורבן שנפסל במחשבת "חוץ למקומו" אינו חייב כרת אלא נענש במלקות בלבד [חומש קה"ת, שפתי חכמים]. הפרשנים מסבירים את ההיגיון שבהבדל זה: מחשבה על אכילה מחוץ לזמן חמורה יותר משום שהיא דומה לאיסור של בשר "נותר", שכן שניהם תלויים בגורם הזמן. לעומת זאת, מחשבה על אכילה מחוץ למקום אינה גוררת עונש כרת, ממש כשם שאכילה בפועל מחוץ למקום המותר אינה מחייבת עונש כרת [גור אריה, פירושי רד"צ הופמן].