האיסורים המופיעים כאן ממשיכים את ציוויי התורה בענייני ממונות, אך בעוד שהפסוקים הקודמים עסקו בחטאים הנעשים בסתר מתוך פחד מבני אדם, כגון גניבה והכחשה, כאן מדובר בעבירות הנעשות בגלוי ובכוח. אלו הם חטאים של בעלי כוח ומעמד המנצלים את חולשת הזולת ללא מורא משופט בשר ודם, ולכן נדרשת בהם יראת ה' [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. מעשים אלו עלולים לגרור שרשרת של חטאים נוספים, כגון קללות, רכילות ועיוות הדין [אלשיך].
התורה פותחת באזהרה לֹא תַעֲשֹׁק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעושק אינו לקיחת ממון מיד הזולת, אלא עיכוב וכבישת ממון שכבר נמצא ברשות האדם כדין, כגון הלואה, פיקדון או שכר עבודה, והוא מסרב להחזירו לבעליו. יש המבארים כי שורש המילה קשור לעקמומיות, או לניצול מעמד כדי לדרוש מהפועל תוספת עבודה מעבר למה שסוכם עמו [שד"ל, מלבי"ם, שטיינזלץ]. לעומת זאת, האיסור וְלֹא תִגְזֹל מתייחס ללקיחת רכוש הזולת בכוח ובאלימות גלויה [רלב"ג, בכור שור]. התורה סמכה איסורים אלו זה לזה כדי ללמד שבעל בית המעכב את שכר פועלו עובר על שני לאווים במקביל – גם על איסור עושק וגם על איסור גזל [רש"י, תורה תמימה].
החלק השני של הפסוק מתמקד בחובה לשלם לפועל בזמן: לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר. מבחינה לשונית, הפועל "תלין" מנוסח בלשון נקבה משום שהוא מוסב על המילה "פעולת", כלומר – הפעולה והשכר הם אלו שלא ילינו ויישארו אצלך [רש"י, מזרחי].
השימוש במילה פְּעֻלַּת במקום במילה "שכר" נועד להרחיב את הדין. מילה זו אינה מתייחסת רק לשכירת אדם, אלא לכל פעולה שממנה הופק רווח, ובכלל זה תשלום על שכירת בהמה, כלים ואף נדל"ן [חזקוני, הדר זקנים, תורה תמימה]. בנוסף, המילה מדגישה את מהות העבודה: הפועל העני מכלה את כוחותיו כדי להחיות את נפשו בו ביום. משום כך, אין לשלם לו בתבואה או בתוצרת שעבד בה, אלא בכסף מזומן בלבד, כדי שיוכל לקנות מזון מיד ולא ירעב [הכתב והקבלה].
התורה מציבה תנאים לאיסור הלנת השכר במילה אִתְּךָ. הפרשנים לומדים מכך שהאיסור חל רק כאשר המעות נמצאות בפועל אצל המעסיק וביכולתו לשלם, וכן רק כאשר הפועל תבע את שכרו. אם המעסיק חסר אמצעים באותו רגע, או שהפועל כלל לא דרש את התשלום, לא נעברת עבירה [תורה תמימה, רש"ר הירש].
זמן התשלום מוגדר במילים עַד בֹּקֶר. הפרשנים מסכימים כי פסוק זה עוסק בשכיר יום, שמלאכתו מסתיימת עם שקיעת החמה. התורה העניקה לבעל הבית פרק זמן של עונה שלמה – כל הלילה – כדי לארגן את הכסף ולשלם לפועל. לעומת זאת, שכיר לילה, שמסיים את עבודתו בעלות השחר, זמן גביית שכרו הוא לאורך כל היום שלאחר מכן. האזהרה "עד בוקר" מלמדת גם שהאיסור החמור של הלנת שכר חל דווקא על הלילה הראשון שלאחר סיום העבודה; לאחר מכן, אף שהחוב שריר וקיים, המעסיק עובר על איסורים אחרים של השהיית ממון [מלבי"ם, תורה תמימה].