ויקרא, פרק י״ט, פסוק ז׳

כאשר אדם שוחט קורבן מתוך כוונה לאכול ממנו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִִׁי, כלומר מעבר לזמן המותר, הקורבן נפסל לחלוטין. אף על פי שפשט הכתוב עוסק במחשבה על אכילה מחוץ לזמן, רוב הפרשנים מסבירים שפסוק זה מלמד דווקא על קורבן שנפסל עקב תכנון לאוכלו מחוץ לגבולות המקום המותרים, שכן איסור הזמן כבר נכתב במקום אחר. בשל מחשבה שגויה זו הקורבן נחשב פִּגּוּל, כלומר דבר מתועב ומאוס, ולכן הוא לֹא יֵרָצֶה ואינו מתקבל ברצון לפני ה'. למרות שהתורה משתמשת במונח זהה כדי להדגיש את התיעוב שבשני סוגי המחשבות, הענישה עליהן שונה: מחשבה על אכילה מחוץ לזמן גוררת עונש חמור של כרת, ואילו מחשבה על אכילה מחוץ למקום מחייבת מלקות בלבד.