קרה לכם פעם שביקשתם מחבר להשאיל לכם צבע או משחק והוא לא הסכים? ואז למחרת הוא פתאום ביקש מכם משהו? איך הרגשתם באותו רגע? התורה מלמדת אותנו בדיוק על המצב הזה ומבקשת מאיתנו שני דברים חשובים: לֹא תִקֹּם וכן וְלֹא תִטֹּר. מה ההבדל ביניהם? תארו לעצמכם חקלאי שביקש מהשכן שלו כלי עבודה שנקרא מגל והשכן סירב. למחרת השכן ההוא בא ומבקש להשאיל כלי אחר. אם החקלאי אומר לו שהוא לא מסכים לתת לו כי הוא לא נתן לו אתמול, זוהי נקימה. הוא מחזיר לו באותו מעשה בדיוק. אבל מה קורה אם החקלאי כן נותן לו את הכלי, אבל אומר לו שהוא משאיל לו למרות שהוא לא התנהג יפה אתמול? זוהי נטירה. הוא אולי עשה מעשה טוב, אבל הוא שומר את הכעס והעלבון בתוך הלב שלו.
כדי להבין למה התורה כל כך מתנגדת לזה, תחשבו על אדם שחותך ירקות ובטעות היד שאוחזת בסכין שורטת את היד השנייה. האם יעלה על הדעת שהיד שנשרטה תכעס ותרצה להחזיר מכה ליד השנייה? ברור שלא, כי שתיהן שייכות לאותו גוף! כך בדיוק התורה רוצה שנראה את החברים שלנו. כולנו כמו איברים של גוף אחד גדול, ואם אנחנו פוגעים בחבר, אנחנו בעצם פוגעים בעצמנו.
מתוך ההבנה הזו מגיעה התורה לכלל הכי מפורסם שלה: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. אבל רגע, איך אפשר לאהוב מישהו אחר בדיוק באותה מידה שאנחנו אוהבים את עצמנו? זה הרי קשה מאוד. אם נשים לב, התורה לא אומרת לאהוב את רעך, אלא לְרֵעֲךָ. המשמעות היא שאנחנו צריכים לרצות בשביל החבר שלנו את כל הדברים הטובים שאנחנו רוצים לעצמנו. לאחל לו להצליח ולשמוח, בלי טיפה של קנאה. הדרך הכי פשוטה לקיים את זה היא פשוט לא לעשות לחבר את מה ששנוא עלינו.
בסוף מופיעות המילים אֲנִי ה'. למה ה' מזכיר את עצמו כאן? קודם כל, כי לפעמים אנחנו מתנהגים יפה בחוץ אבל שומרים כעס בפנים, ורק ה' יודע מה באמת קורה לנו בתוך הלב. ושנית, ה' הוא כמו אבא של כולנו. כשאנחנו אוהבים את הילדים שלו ומתנהגים אליהם יפה, אנחנו בעצם מראים כמה אנחנו אוהבים ומכבדים את ה' בעצמו.