ויקרא, פרק י״ט, פסוק כ״ד

לאחר שלוש שנות המתנה שנועדו לחנך לשליטה עצמית, חל מעבר וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת, הנמנית מחודש תשרי, היבול הופך לקדוש. הכתוב מדגיש כי כָּל־פִּרְיוֹ שייך לבעלים ואין מפרישים ממנו מתנות עניים, ולמרות דעה שלפיה הפירות ניתנים לכוהנים, התפיסה המקובלת היא שהם נאכלים על ידי הבעלים עצמם מתוך הימנעות מרעבתנות. פירות אלו מוגדרים כקֹדֶשׁ, ולכן יש להעלותם לירושלים כדי לאוכלם באווירת קדושה, או לחלופין לפדותם בכסף שיועלה לעיר בעוד הפירות עצמם הופכים לחולין ומותרים באכילה. המילה הִלּוּלִים טומנת בחובה משמעות כפולה של שירת הלל והודיה לה' על הצלחת הטבע, וכן של חילול המאפשר את פדיון קדושת הפרי. מחיבור זה נלמד כי כשם שההודיה מתירה את הפירות, כך כל הנאה מהעולם דורשת פדיון רוחני באמצעות ברכה המונעת כפיות טובה.