תארו לעצמכם שאתם נכנסים לארץ חדשה לגמרי. מה הדבר הראשון שהייתם עושים? כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל, הפעולה הראשונה שהוא התבקש לעשות הייתה לנטוע עצים. למה דווקא לנטוע? כי כך בדיוק עשה ה' מיד אחרי שברא את העולם, כשהוא נטע את גן עדן. כשאנחנו נוטעים עצים, אנחנו לומדים לבנות את העולם ולדאוג שיהיה טוב ויפה גם לאנשים שיחיו כאן אחרינו.
אבל יש כלל מיוחד שקשור לנטיעה הזו, והוא חל רק על כׇּל־עֵ֣ץ מַאֲכָל, כלומר עצים שנטענו במיוחד כדי לאכול את הפירות שלהם, ולא עצים שנועדו לבניית גדר או להסקה. התורה משתמשת במילים וַעֲרַלְתֶּם וכן עֲרֵלִים. המשמעות של המילים האלה היא דבר סגור, אטום או מכוסה. במשך שלוש השנים הראשונות מרגע הנטיעה, הפירות ממש "סגורים" בפנינו. המילים לֹא יֵאָכֵל מלמדות אותנו שלא רק שאסור לאכול אותם, אלא שאסור להשתמש בהם לשום דבר, אפילו לא כדי להכין מהם צבע או להדליק נר. ההרחקה הזו כוללת את אֶת־פִּרְיוֹ, כלומר לא רק הפרי עצמו אסור, אלא גם החלקים ששומרים עליו, כמו הקליפות והגרעינים.
יצא לכם פעם לחשוב למה צריך לחכות כל כך הרבה זמן? הסיבה המרכזית היא כדי לתת כבוד לה'. בשנים הראשונות, הפירות של העץ עדיין מעטים ואין להם טעם וריח מספיק טובים. לכן אנחנו ממתינים בסבלנות לשנה הרביעית, שבה הפרי מגיע לשלמות שלו, ואז אנחנו לוקחים את הפירות הראשונים והכי מובחרים ומקדישים אותם בשמחה לה'. ההמתנה הזו גם מלמדת אותנו להיות סבלניים ולא לפעול בפזיזות.
יש כאן גם משל מקסים עלינו. עץ צעיר דומה מאוד לילד קטן שגדל. בשלוש השנים הראשונות לחייו של ילד, יכולת הדיבור שלו עדיין סגורה ולא לגמרי מפותחת. כשהוא מגיע לשנה הרביעית, מתחילים ללמד אותו מילים של קדושה ופסוקים מהתורה. ורק בשנה החמישית, הוא כבר מספיק בוגר כדי להתחיל ללמוד בעצמו, וכך הוא הופך להיות כמו עץ מאכל טוב שנותן פירות רוחניים לעולם כולו.