ויקרא, פרק י״ט, פסוק כ״ח

בעת אבל על אדם שמת אין לעשות בגוף וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ, שהוא חריץ קל בעור, שכן פגיעה כזו משדרת מסר שגוי של ריצוי כוחות המוות. בנוסף נאסרת עשיית וּכְתֹבֶת קַעֲקַע, שהיא סימון קבוע שנוצר על ידי שילוב של כתיבה בדיו ודקירת הבשר. איסורים אלו נועדו להרחיק את האדם ממנהגי עובדי האלילים, וללמד שגוף האדם נושא באופן טבעי את צלם ה' ואין להטביע בו חותם של שיעבוד זר. חתימת הפסוק בהצהרה אֲנִי ה' מזכירה לאבל כי החיים והמוות נתונים בידי הבורא, ועליו להצדיק את הדין מתוך אמונה ברחמיו במקום להשחית את גופו מתוך ייאוש.