ויקרא, פרק י״ט, פסוק ל״ג

וְכִי יָגוּר בתוככם גֵּר, כלומר אדם זר שבחר להצטרף לעם ישראל, מוטלת חובה להגן עליו בשל חולשתו החברתית. המעבר בפסוק מלשון יחיד, אִתְּךָ, ללשון רבים, בְּאַרְצְכֶם, מלמד שעל אף שהמתגייר נשען בתחילה על אדם בודד, האחריות לקבלתו ולשלומו חלה על החברה כולה. מאחר שהגר חסר נחלה בארץ ואינו בקיא במנהגי המקום, הוא חשוף במיוחד לניצול ולחשדנות. משום כך מזהירה התורה לֹא תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ ואוסרת על פגיעה מילולית ורגשית בו. במסגרת איסור זה אין לבזות את הגר או להזכיר לו את עברו, אפילו באמירות הנשמעות כמחמאה, שכן העלבתו נחשבת כפגיעה בה' עצמו.