ויקרא, פרק ו׳, פסוק כ״א

בשר קרבן החטאת מעביר את קדושתו אל דפנות הכלי, ולאחר זמן אכילתו המותר טעמו הבלוע הופך לאיסור המחייב השמדה. לכן, וּכְלִי חֶרֶשׂ או כל כלי מחומר נקבובי אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ, כלומר שבלע טעם אפילו דרך עירוי מים רותחים, יִשָּׁבֵר בעזרה שבירה קלה המבטלת אותו משימוש. פעולה זו הכרחית משום שכלי חרס אינו פולט לחלוטין את בליעתו, ויש לבער את הטעם האסור לחלוטין או לשמור על כבוד הקרבן שאינו סובל טעם פגום. לעומת זאת, וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת או בשאר כלי מתכת הוכן הבשר, הדין שונה מכיוון שהם מסוגלים לפלוט את בליעתם. משום כך הכלי וּמֹרַק, כלומר מצוחצח ומוגעל בחמין להוצאת הרוטב הבלוע, וְשֻׁטַּף במים צוננים מבחוץ, ופעולות אלו חייבות להיעשות דווקא בַּמָּיִם בתום הזמן המוקצב לאכילה.