מיכה, פרק א׳, פסוק ה׳

הפורענות הבאה על העם היא תוצאה ישירה של עזיבת התורה, ונקבע כי בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כָּל־זֹאת וּבְחַטֹּאות בֵּית יִשְׂרָאֵל, בין אם מדובר בעשרת השבטים בכללותם ובין אם זו הבחנה בין המוני העם שמרדו במכוון בה' לבין ההנהגה שנכשלה בחטאים קלים יותר. האחריות לקלקול אינה מוטלת על מושג מופשט אלא על הגורם האנושי שהפיץ אותו, ולכן נשאל מִי־פֶשַׁע יַעֲקֹב הֲלוֹא שֹׁמְרוֹן וּמִי בָּמוֹת יְהוּדָה הֲלוֹא יְרוּשָׁלִָם. האשמה המרכזית מופנית כלפי ערי הבירה שהיוו מוקד להשחתה. שֹׁמְרוֹן הפכה למקור העבודה הזרה שהדיח את ההמונים ואף השפיע על ממלכת יהודה. במקביל, יְרוּשָׁלִָם נושאת באחריות להקמת בָּמוֹת, שהן מזבחות להקרבה מחוץ למקדש, משום שמלכיה לא ביערו אותן ובכך נתנו לגיטימציה להמשך התופעה.