החורבן והסתלקות השכינה אינם מתרחשים באקראי, אלא הם תוצאה ישירה והכרחית של חטאי העם [אברבנאל]. הפסוק משרטט את שרשרת הקלקול הרוחני של האומה, ומפנה אצבע מאשימה כלפי ערי הבירה של הממלכה המפוצלת, שהיוו את מוקד ההשחתה.
הנביא פותח וקובע כי בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כָּל־זֹאת וּבְחַטֹּאות בֵּית יִשְׂרָאֵל, כלומר, כל הפורענות והעונשים באים כגמול על מעשיהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שכפל הלשון יַעֲקֹב ויִשְׂרָאֵל הוא ביטוי פיוטי המכוון לעשרת השבטים, שהיוו את רוב העם [רד"ק, מצודת דוד]. דעה נוספת גורסת כי יַעֲקֹב הוא שם כולל לכל שנים עשר השבטים, ואילו בֵּית יִשְׂרָאֵל מכוון ספציפית למלכות ישראל [אברבנאל].
לעומת זאת, יש המבחינים בין המונחים ומסבירים כי יַעֲקֹב מייצג את המוני העם מעשרת השבטים שחטאו בפֶשַׁע – מרידה מכוונת בה׳ בדרך של עבודה זרה; ואילו השם יִשְׂרָאֵל, המבטא כבוד וגדולה, מייצג את ההנהגה או את שבט יהודה החשוב. מעשיהם של אלו מוגדרים כחַטֹּאות – חטא קל יותר הנובע מתאווה או שגגה, דוגמת ההקרבה בבמות שהייתה ברובה לשם שמיים אך אסורה [מלבי"ם]. מנגד, גישה מדרשית דורשת את המילה זֹאת כרמז לתורה, ומסבירה ששורש כל הצרות והפשעים טמון בעוון עזיבת התורה וביטולה [חומת אנך].
בהמשך הפסוק הנביא שואל: מִי־פֶשַׁע יַעֲקֹב הֲלוֹא שֹׁמְרוֹן וּמִי בָּמוֹת יְהוּדָה הֲלוֹא יְרוּשָׁלִָם. הפרשנים מסכימים כי מילת השאלה מִי מתייחסת תמיד לבעלי שכל ולא לחפצים או למושגים מופשטים. לכן משמעות השאלה אינה 'מהו החטא?', אלא מי הוא האדם או הגורם שהמציא את החטא, הפיץ אותו והכשיל בו את העם [אבן עזרא, רד"ק].
האשמה המרכזית מופנית כלפי ההנהגה וערי הבירה. שֹׁמְרוֹן, בירת ממלכת ישראל, מילאה את העיר בעבודה זרה והייתה המקור והשורש לחטא. מלכי שומרון הם שהעמידו את עגלי הזהב, טיפחו את נביאי הבעל, והדיחו את ההמונים שנהו אחריהם בעיוורון [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. יתרה מזאת, השפעתה ההרסנית של שומרון חרגה מגבולותיה והייתה הסיבה העקיפה גם לפשעי ממלכת יהודה, שכן מלכי יהודה נמשכו ולמדו מרשעתם של מלכי ישראל [אברבנאל].
באופן מקביל, יְרוּשָׁלִָם מואשמת באחריות לבָּמוֹת – אותם מזבחות ומקומות גבוהים שנועדו להקרבת קורבנות מחוץ למקדש, ולעיתים אף שימשו לעבודה זרה [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. למרות שבית המקדש שכן בתוכה, ירושלים התמלאה בבמות שהיוו חרפה לישראל. מכיוון שמלכי יהודה שישבו בירושלים לא ביערו את הבמות הללו ולא מיגרו את התופעה, הם נתנו לה לגיטימציה, וממנה למדו שאר ערי יהודה להקים במות ומזבחות משלהן [אברבנאל, מצודת דוד, מלבי"ם].