הופעתו של ה' בעולם וגילוי גאונו מעוררים אימה המשנה את סדרי הטבע, והופכת את היסודות המוצקים והחזקים ביותר לדבר רך ונוזלי. הפרשנים מסכימים כי תיאור דרמטי זה נאמר בדרך משל, אך נחלקים במשמעותו. גישה אחת רואה בכך ביטוי לחורבן הפיזי של הארץ, שתשוב להיות כמים כפי שהייתה בזמן התוהו [מלבי"ם]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מזהים כאן אלגוריה חברתית ומעמדית: הֶֽהָרִים מסמלים את השרים והמנהיגים רמי הדרג שיושפלו ויאבדו את ממשלתם, ואילו הָעֲמָקִים מסמלים את המוני העם הפשוטים [מצודת דוד, אברבנאל].
החורבן מומחש באמצעות התפרקות כפולה: וְנָמַסּוּ עניינו המגה והמסה, ו-יִתְבַּקָּעוּ עניינו שבירה. ההרים, על אף גובהם וקשיחותם, יימסו בקלות כַּדּוֹנַג, שהוא שעווה רכה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. המסה זו מתרחשת מפני הָאֵשׁ, שהיא כינוי לחרונו וכעסו של ה' [אבן עזרא, אברבנאל].
במקביל, העמקים יתבקעו ויישפכו כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד, כלומר כמים הנשפכים ונוזלים במהירות במקום מדרון תלול [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. כשם שמים הניגרים במדרון מתפצלים עקב התנועה החזקה, זורמים במהירות ואינם מותירים אחריהם דבר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל], כך גם העם יתפזר לכל עבר בגלותו בין האומות [מצודת דוד].