נבואת החורבן לובשת צורה של קינה מרירה, בה מציג הנביא את גורלן הטראגי של ערי יהודה השונות תוך שימוש שנון במשחקי מילים, המנגידים את עברן המפואר עם השפלתן בגלות.
הנביא פותח בפנייה אל העיר שפיר: עִבְרִי לָכֶם יוֹשֶׁבֶת שָׁפִיר עֶרְיָה־בֹשֶׁת. הפסוק משלב לשון נקבה יחידה כשהוא פונה אל העיר כקולקטיב (עִבְרִי, יוֹשֶׁבֶת), ולשון זכר רבים (לָכֶם) כאשר הוא פונה אל התושבים עצמם [רש"י, רד"ק]. על פי המסורת, שם העיר שָׁפִיר נכתב במלאות עם האות וי"ו [מנחת שי]. תושבי העיר מצווים לצאת לגלות כשהם חשופים ומבוזים. המילה עֶרְיָה משמעותה גילוי, והמילה בֹשֶׁת משמשת כינוי לערווה [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ].
הפרשנים מצביעים על משחקי המילים החריפים שטמונים כאן: מחד, השם "שפיר" מסמל יופי, אשר עומד בניגוד מוחלט לכיעור ולבושה שבגילוי הערווה בגלות [רד"ק]. מאידך, המילה "שפיר" מזכירה את השליא היוצאת מרחם האישה, דימוי המדגיש את העירום והחשיפה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. ישנו פירוש היסטורי המציע כי בניגוד לערים אחרות, העיר שפיר נכנעה לאויב ללא קרב, ולכן תושביה הושארו בחיים אך הופשטו ונשלחו לגלות בעירום [מלבי"ם].
בהמשך, הפסוק עובר לתאר את תגובתן של ערים שכנות: לֹא יָצְאָה יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן מִסְפַּד בֵּית הָאֵצֶל. גם כאן קיים משחק מילים בין הפועל יָצְאָה לשם העיר צַאֲנָן [רד"ק, מצודת דוד]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שצַאֲנָן ובֵּית הָאֵצֶל הן שמות של ערים סמוכות. כאשר תושבי בית האצל גלו ראשונים ועברו בבכי, תושבי צאנן לא יצאו לנחם אותם ולהשתתף בהספדם. זאת משום שהיו שקועים באנוכיותם, או משום שידעו שגורלם נחרץ והם עתידים לגלות מיד אחריהם, ולכן הסתגרו בייאושם [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים כי בֵּית הָאֵצֶל אינה עיר נפרדת, אלא הבתים הסמוכים לחומת צאנן. לפי קו מחשבה זה, תושבי צאנן סגרו את חומותיהם ונלחמו באויב, ואפילו כשהאויב טבח ביושבי הבתים שמחוץ לחומה והללו קיימו מספד גדול, תושבי העיר סירבו לצאת אליהם [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בעונש או בתוצאה הישירה של מעשיהם: יִקַּח מִכֶּם עֶמְדָּתוֹ. המילה עֶמְדָּתוֹ מתפרשת כ"עמידתו" [רד"ק, מלבי"ם]. קיימות מספר גישות להבנת סיומת זו:
גישה אחת מסבירה שהאויב יקח מכל אחד ואחד את עמידתו הבטוחה וישלח אותו לנדוד בגלות, מידה כנגד מידה על כך שעמדו במקומם ולא יצאו לנחם את אחיהם [שטיינזלץ, מצודת דוד].
גישה שנייה מתמקדת באויב עצמו: לאחר שהאויב עמד והתעכב זמן רב במצור על העיר (יש אומרים במשך שלוש שנים), הוא יקח את כל רכושם כ"שכר" על עמידתו [רד"ק, חומת אנך].
גישה שלישית רואה בכך עונש על חמדנות: בגלל שגזלו נחלות וחיברו בית אצל בית ("בית האצל"), האויב יקח מהם את מעמד הבניינים שהעמידו בגזל [רש"י].
גישה נוספת טוענת כי המספד עצמו הוא שייקח את מקום עמידתו בתוך העיר, שכן בעקבות סירובם להיכנע, יתרחש בה טבח נורא והמספידים יעמדו בתוכה [מלבי"ם]. לבסוף, יש המפרשים את המילה יִקַּח מלשון למידת לקח, כלומר תושבי העיר יעמדו במקומם וילמדו מוסר מגורלן של הערים האחרות [אבן עזרא].