הפסוק נאמר כנבואת תוכחה, ומתאר את ההשלכות המדיניות והצבאיות של חטאי העם, תוך התמקדות באובדן השליטה על ערי הארץ ובחיפוש אחר משענת פוליטית.
תחילת הפסוק, לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים עַל מוֹרֶשֶׁת גַּת, מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כתוצאה ישירה של החטאים, או של המרידה במלכות בית דוד [רש"י]. המילה שִׁלּוּחִים מתפרשת כמתנות, מנחות, מסים או מתן גדול [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, שטיינזלץ], והמילה עַל משמעותה "אל" [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ].
הפרשנים מצביעים על האירוניה ההיסטורית הכואבת בצירוף מוֹרֶשֶׁת גַּת: העיר הפלשתית גת נכבשה בעבר על ידי דוד המלך והפכה לירושה של עם ישראל. אולם, בעקבות העוונות, הפלשתים כבשו אותה בחזרה. כעת, ממלכת יהודה נאלצת להכניע את עצמה, לשלוח דורונות לאויביה שיושבים בעיר שהייתה פעם שלה, ולהתחנן לעזרתם מפני אויבים אחרים [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, חומת אנך]. מנגד, יש המפרשים כי המילה מוֹרֶשֶׁת אינה מלשון ירושה, אלא שמה של עיר מבצר הסמוכה לגת, והמילה עַל משמעותה "בעבור". לפי גישה זו, הפסוק מתאר מהלך פוליטי שבו יהודה נתנה ערים במתנה כדי להציל את העיר מורשה מידי הפלשתים [מלבי"ם].
בחלקה השני של הנבואה נאמר: בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. הפרשנים מסכימים כי בָּתֵּי אַכְזִיב מכוונים לעיר אכזיב שבשפלת יהודה, וכי יש כאן שימוש באמצעי של לשון נופל על לשון בין שם העיר למילה לְאַכְזָב. משמעות המילה לְאַכְזָב היא אכזבה, עזיבה והפסק [מצודת ציון], או דימוי למעיין אכזב שמימיו מתייבשים ואי אפשר לסמוך עליו בעת צמא [רד"ק].
כיצד באה לידי ביטוי אכזבה זו? בקרב הפרשנים ניכרות שלוש גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה מתמקדת בביטחון שווא. בתי העיר אכזיב, או בתי העבודה הזרה שבהם, יתבררו בעת המפלה כמקור משענת רעוע שאי אפשר לסמוך עליו, בדומה למעיין שיבש [רד"ק, שטיינזלץ, אבן עזרא].
הגישה השנייה קושרת את הפסוק למרידה פוליטית. העיר אכזיב, שהייתה שייכת ליהודה, מרדה במלכות ונמשכה אחר פקח בן רמליהו ממלכת ישראל. הנביא מנבא כי העיר תיחרב, ואלו שסמכו על מלך ישראל ינחלו אכזבה מרה כאשר הוא ייהרג והם ייעזבו לנפשם [רש"י, מצודת דוד]. עם זאת, יש המציינים כי הביטוי לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל מכוון למעשה למלכי יהודה, שכן יהודה היא נחשבת לחלק מישראל [רד"ק].
הגישה השלישית משלימה את הרקע המדיני של תחילת הפסוק, ומסבירה כי יהודה מסרה את העיר אכזיב כמתנה לפקח בן רמליהו, מלך ישראל שמתואר כאיש כזב, בניסיון נואש לגרום לו לעזור בהגנה על מורשת גת [מלבי"ם].