נבואת החורבן מופנית כלפי ערי יהודה המבוצרות, תוך שימוש בלשון נופל על לשון, ונראה כי הנביא מיכה מנבא כאן על ערי סביבת מגוריו, שכן ייתכן שהוא עצמו יליד העיר מָרֵשָׁה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
תחילה, הפרשנים מתעכבים על המילה אָבִי, ומסבירים כי משמעותה היא "אָבִיא", אלא שהיא נכתבה בחסרון האות אל"ף בסופה [רד"ק, מצודת ציון, מנחת שי]. ה' מצהיר כי יביא אויב על העיר, והנביא משתמש במשחק מילים בין הַיּוֹרֵשׁ לבין מָרֵשָׁה – האויב עתיד לבוא ולרשת את העיר [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. אף שישנו שינוי קל בתנועות הניקוד בין המילים, אין הדבר פוגם בדמיון הלשוני, שכן שמות עצם אינם שומרים תמיד על משקל דקדוקי אחיד כמו פעלים [אבן עזרא].
זהותו של אותו יורש נתונה במחלוקת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במעצמה זרה שתכבוש את הארץ. יש הסבורים כי זהו סנחריב מלך אשור, אשר עלה על ערי יהודה הבצורות ותפסן [רד"ק], בעוד אחרים מזהים אותו עם נבוכדנצר מלך בבל [מצודת דוד]. לעומתם, ישנה דעה ולפיה היורש אינו מעצמה זרה אלא צבא ממלכת ישראל, שבא לרשת את ערי יהודה לאחר שהפר את הבטחותיו [מלבי"ם]. לצד הפירושים ההיסטוריים, מובא גם מדרש אגדה המזהה את היורש עם בני עילם; עילם היה בכורו של שם והיה ראוי לרשת את ארץ ישראל, אך ה' העביר את הירושה לזרע ארפכשד בזכות האבות, וכעת מביא עליהם את בני עילם כדי לתבוע את ירושתם בחזרה [רש"י]. עם זאת, יש שדחו בתוקף את הפירוש המדרשי הזה והעדיפו את ההסבר הפשוט שמדובר באויב כובש [אבן עזרא].
חלקו השני של הפסוק מתאר את התפשטות הפלישה. המילה הַיּוֹרֵשׁ משרתת גם את המשך המשפט, כלומר היורש יגיע עַד עֲדֻלָּם [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. עדולם הייתה גם היא עיר מבצר ביהודה, והאויב עתיד להסיג את גבול ישראל לאחור ולחדור עד אליה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
את הצירוף כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל מפרשים במספר דרכים. יש המסבירים כי האויב ייקח עמו את כל עושרה וממשלתה של הארץ, המהווים את כבודה [מצודת דוד]. פירוש אחר מציע כי משמעות המילה "יבוא" כאן היא מלשון שקיעה, כלומר כבודם של ישראל עתיד לשקוע ולהיעלם [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, לפי הגישה שהאויב הוא ממלכת ישראל, הצירוף מתפרש כתיאור של מחנה הצבא וחילו של מלך ישראל, שיתקדם ויכבוש עד העיר עדולם [מלבי"ם].