הצער העמוק על החורבן והגלות הקרבים מוביל לביטוי אבל בעוצמה חריגה, המטשטש את הגבולות שבין חוסר כל פיזי לבין טרוף הדעת. הנביא מקונן מרה על חורבנה של שומרון [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל], ולדעת אחרים על כך שהמכה האנושה התפשטה והגיעה גם ליהודה ולירושלים, כדוגמת המפלות הקשות שספגה יהודה בימי המלך אחז [מצודת דוד, מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנביא מדבר על עצמו ועל אבלו האישי, אך יש הסבורים כי הוא מדבר בשמם של גולי ישראל העתידים לבוא, או מתאר כיצד יספדו עובדי ה' באותם ימים קשים [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל].
הביטוי עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה מתאר זעקה ויללה מרה. על המילים אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם (כאשר המילה נכתבת "שילל" אך נקראת "שולל" [מנחת שי]) נחלקו הפרשנים לשני כיוונים עיקריים, נפשי ופיזי.
מבחינה נפשית, המילה שׁוֹלָל מתפרשת מלשון שטות, שיגעון ותימהון לב. מדובר באדם שמרוב צרה ואבל נטרפת דעתו והוא שוכח הכל [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. לפי קו זה, ההליכה כשהוא עָרוֹם היא תוצאה של אותו שיגעון, או לחלופין תיאור גוזמה והפלגה שנועד להמחיש את גודל הצער [מצודת דוד, אבן עזרא].
מנגד, מבחינה פיזית, המילה שׁוֹלָל מתפרשת מלשון שלל וביזה. כלומר, הנביא מתהלך כשהוא עָרוֹם וחסר כל לאחר שהפשיטו וגזלו את בגדיו [רד"ק, אבן עזרא]. יש המפרשים כי הנביא אכן הלך בפועל ערום ויחף ברחובות ירושלים, כמשל חי ומוחשי למצבם העתידי של בני ישראל שילכו בגלותם כשהם שדודים ועירומים [אברבנאל].
כדי לתאר את עוצמת הזעקה, אומר הנביא אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה. הפרשנים מסבירים כי בעלי חיים אלו, התנים (ויש המפרשים שמדובר במין נחש [מצודת ציון]) ובנות היענה, ידועים בכך שהם משמיעים באופן תדיר צעקות ויללות ארוכות ומרות, שקולן מזכיר מאוד קול נהי, בכי והספד אנושי מתמשך [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].