לנוכח חורבנה הקרב של שומרון והתפשטות המכה ליהודה ולירושלים, הנביא מקונן מרה וזועק עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה. מרוב צער הוא מכריז אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם, מצב המבטא טרוף דעת ושיגעון הגורמים לאדם לשכוח הכול ולהתהלך ללא בגדים. לחלופין, הליכה זו כשהוא שדוד וגזול מבגדיו נועדה לשמש משל מוחשי לגולי ישראל העתידים ללכת בגלותם כשהם חסרי כל. כדי להמחיש את עוצמת הזעקה, הוא מוסיף אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה, שכן בעלי חיים אלו משמיעים תדיר יללות ארוכות ומרות המזכירות קול נהי ובכי אנושי מתמשך.
מיכה, פרק א׳, פסוק ח׳
עַל־זֹאת֙ אֶסְפְּדָ֣ה וְאֵילִ֔ילָה אֵילְכָ֥ה (שילל) [שׁוֹלָ֖ל] וְעָר֑וֹם אֶעֱשֶׂ֤ה מִסְפֵּד֙ כַּתַּנִּ֔ים וְאֵ֖בֶל כִּבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.