קריאה דרמטית ונוקבת מופנית אל העיר לכיש, שהייתה עיר מבצר מרכזית ביהודה. הנביא מזהיר אותה מפני החורבן המתקרב וחושף את תפקידה המרכזי בהידרדרות הרוחנית של ירושלים.
הציווי רְתֹם הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ מורכב משתי פעולות. המילה רְתֹם משמעותה לאסור ולקשור, ויש מן הפרשנים המציינים כי מקורה בשפה הערבית [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. המילה לָרֶכֶשׁ מתארת סוג של בהמה או סוסים המצטיינים בקלות רגליהם ובמהירות ריצתם [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסכימים כי הנביא קורא ליושבי לכיש לקשור את המרכבות לסוסים המהירים ביותר כדי לנסות ולברוח מפני האויב המתקרב, או כהכנה להליכתם לגלות. בתוך קריאה זו מסתתר גם משחק מילים צלילי שהנביא עושה דרך לשון נופל על לשון בין המילים "רכש" ו"לכיש" [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
לצד הפירוש של ניסיון בריחה, יש הרואים בקריאה זו לעג מר כלפי העיר. בימי שלוותה הייתה לכיש עיר גאה שגידלה סוסים למרכבות והתהדרה בהם, וכעת הנביא לועג לה ושואל היכן אותה גאווה, שכן המרכבות לא יצילו אותה מן השבי [אבן עזרא, אברבנאל]. גישה ייחודית מציע המלבי"ם, הקושר את המילה רְתֹם לעצי הרותם, השומרים על חום האש לאורך זמן. לדבריו, בלכיש התקיימה עבודת אלילים של סגידה לשמש, שכללה מרכבות מיוחדות שהוקדשו לה. הנביא אומר להם לעזוב את סוסי השמש, ולרתום במקומם את הרֶכֶשׁ המהיר כדי לנוס על נפשם [מלבי"ם].
החלק השני של המשפט, רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לְבַת־צִיּוֹן כִּי־בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, חושף את אשמתה ההיסטורית של העיר. פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל הם הפסילים ועבודת הבעל שהיו נהוגים בממלכת ישראל הצפונית, היא ממלכת עשרת השבטים [רד"ק, מצודת ציון]. מכיוון שלכיש הייתה סמוכה אליהם, היא הייתה העיר הראשונה בממלכת יהודה שאימצה את המנהגים הקלוקלים הללו. משם, עבודת האלילים חלחלה והתפשטה עד לְבַת־צִיּוֹן, שהיא עדת ירושלים [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. המלבי"ם מוסיף כי אחיזתה של עבודת האלילים בלכיש הייתה כה חזקה, עד שכאשר אמציה מלך יהודה החל לעבוד עבודה זרה וכוהני ה' בירושלים מרדו בו, הוא ברח אל לכיש ומצא שם עיר מקלט שבה שלט שנים רבות בתמיכת עובדי האלילים המקומיים [מלבי"ם].