תיאור דרמטי ורב־עוצמה מציג התערבות אלוהית ישירה בעולם, תוך שימוש בדימויים של תנועה מהמרחב השמימי אל עבר המציאות הארצית. תנועה זו אינה פיזית, אלא מסמלת תמורה עמוקה בהנהגת ה', המביאה עמה גזירות קשות, חורבן ומשפט.
הביטוי יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ זכה למספר התייחסויות. הגישה המרכזית רואה בכך ביטוי מטפורי לשינוי ביחסו של ה' כלפי העולם. מעבר זה מתואר כיציאה מ"כיסא הרחמים" אל "כיסא הדין" [רש"י ומצודת דוד]. יציאה זו ממחישה כי ה' פועל כעת בהשגחה פרטית וישירה כדי להעניש, ללא שימוש בשליח [מלבי"ם], וכי כבודו נגלה בעולם [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את היציאה דווקא כהסתלקות של השכינה והתרחקותה מהעם בגלל פשעיהם [אברבנאל]. מבחינה ציורית, המקום שעוזב ה' הוא היכל קודשו שבשמיים [אבן עזרא], והיציאה משולה לגזירה קשה שיוצאת מלפניו [רד"ק].
בעקבות היציאה, ה' וְיָרַד וְדָרַךְ. המילה וְדָרַךְ משמעותה דריכה ורמיסה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי תיאורי הירידה והדריכה הם על דרך המשל וההגשמה, ונועדו להמחיש את הצרות העצומות ואת חורבן הארץ [רד"ק ומלבי"ם].
היעד של דריכה זו הוא בָּמֳתֵי אָרֶץ. משמעות המילה בָּמֳתֵי (אשר נכתבת במסורת בכתיב מלא עם האות וי"ו ונקראת בקמץ חטוף [מנחת שי]) היא גובה ומקומות גבוהים [מצודת ציון וביאור שטיינזלץ]. חלק מהפרשנים מסבירים זאת כפשוטו, שה' עומד על ההרים הגבוהים ומראה את שליטתו המוחלטת בטבע [מלבי"ם ואבן עזרא]. אולם, רוב הפרשנים מבינים את הביטוי באופן סמלי: "במותי ארץ" מייצגים את האנשים הרמים וגסי הרוח, ואת המלכים והשרים הגבוהים במעלתם. ה' יורד ממקומו במיוחד כדי לרמוס, להשפיל ולהכניע את אותם שליטים יהירים עד עפר [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל ויש אומרים באבן עזרא].