הנביא מדריך את העם כיצד לנהוג באבלם על החורבן הקרב, תוך יצירת הבחנה בין מקומות שבהם יש להסתיר את הצער לבין מקומות שבהם ניתן לתת לו ביטוי חופשי. הפסוק מעוצב כקינה פיוטית המאופיינת במשחקי מילים המבוססים על שמות ערי הארץ.
הביטוי בְּגַת אַל־תַּגִּידוּ וכן בָּכוֹ אַל־תִּבְכּוּ מתייחס לעיר הפלשתית גת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי קריאה שלא לבכות ולפרסם את האסון בפומבי, כדי שהאויבים הפלשתים לא ישמחו לאידם של ישראל במפלתם. הפרשנים מסכימים כי הפלשתים ככל הנראה כבר ידעו על החורבן, והשימוש בביטוי זה אינו אלא סגנון מליצי של קינה, בדומה לקינת דוד על שאול ויהונתן. עם זאת, יש המציעים הסבר מעשי ופוליטי: באותה תקופה גת הייתה תחת שלטון יהודה, והפגנת חולשה ובכי עלולה הייתה לעודד את הפלשתים למרוד ולהתחזק על ישראל [מלבי"ם]. מנגד, יש שלומדים מכאן על עוצמת הכאב, שאינה מאפשרת אפילו לבכות ולהרעיש, אלא מחייבת אבל חרישי בו יושבים על הקרקע [שטיינזלץ]. בנוסף, יש הסוברים שקינה זו מכוונת כלפי חורבן ירושלים בידי הכשדים [אבן עזרא].
בניגוד לגת, הנביא פונה אל בְּבֵית לְעַפְרָה. זוהי עיר בנחלת בנימין, ומכיוון שהייתה רחוקה מפלשתים, שם ניתן היה להתאבל בגלוי מבלי שהאויב ידע [מלבי"ם]. המילה בְּבֵית מתפרשת כקריאה לכל בית ובית בעיר [אבן עזרא, מצודת דוד, אברבנאל], או כביטוי צער בעבור הבתים עצמם שנותרו שוממים [רד"ק].
הנביא קורא לתושבי המקום: עָפָר הִתְפַּלָּשִׁי. משמעות המילה הִתְפַּלָּשִׁי היא התגלגלי, התלכלכי והתכסי בעפר ובאפר, כדרך אבלות מובהקת [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, שטיינזלץ]. חלק זה של הפסוק בנוי על "לשון נופל על לשון", שכן הנביא משתמש בשם העיר "עפרה" כדי לגזור ממנו את פעולת ההתפלשות ב"עפר" [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. כדי להעצים את הדמיון המצלולי בין שם העיר למילה עפר, הקריאה של שם העיר עפרה אף נוקדה באופן חריג [רד"ק].
מעניין לציין את ההבדל בין המילים הכתובות לאלו הנקראות בפסוק: המילה הכתובה היא התפלשתי (בגוף ראשון), והיא מבטאת את קולו האישי של הנביא המעיד על עצמו שהוא מתגלגל בעפר מרוב צער. אולם, המילה הנקראת בפועל היא הִתְפַּלָּשִׁי (בלשון ציווי), כהוראה ליושבי העיר להתאבל [אבן עזרא, רד"ק].