קריאה דרמטית לאבל ולמספד חותמת את נבואת החורבן, תוך שימוש בדימויים גופניים עזים המבטאים צער עמוק על גלות העם. הפנייה בפסוק היא על דרך המשל. רוב הפרשנים מסבירים כי הנביא פונה אל הארץ עצמה, אל בת ציון או אל כל עיר ועיר שעתידה להיחרב [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפצלים את הפסוק לשניים ורואים בו סיכום לשתי הממלכות: תחילת הפסוק מופנית כלפי שומרון, וסופו כלפי יהודה וירושלים [אברבנאל].
הנביא קורא לארץ לנהוג כמנהג האבלים: קָרְחִי וָגֹזִּי. מילים אלו מתארות שתי פעולות שונות של צער ופגיעה גופנית: קרחי משמעותו תלישת שיער הראש ומריטתו, ואילו וָגֹזִּי מתייחס לגזיזת השיער וחיתוכו באמצעות מספריים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון].
האבל הכבד הוא עַל־בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ, כלומר הבנים המפונקים והמעודנים של הארץ, שחיו חיי יוקרה ותפנוקים, וכעת נגזר עליהם לצאת לגלות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, אברבנאל]. גישה נוספת מציעה כי האבל צריך להתחיל עוד בזמן שהבנים נמצאים בארץ, שכן עצם הרדיפה אחר התענוגות היא זו שגורמת להם לחטוא לה', ולהתעצם לאחר מכן כאשר יגלו בפועל [מלבי"ם].
האבל הנדרש אינו סמלי או קטן, אלא מקיף ורחב: הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר. הפרשנים מסבירים את דימוי הנשר בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית מתארת תופעה ייחודית בטבעו של הנשר: אחת לעשר שנים, או בהגיעו לגיל מסוים, הנשר מגביה לעוף אל האוויר העליון הסמוך לגלגל האש. החום העז השורר בגבהים אלו גורם לנוצותיו ולכנפיו לנשור, וכך נוצרות בגופו קרחות רחבות [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, רש"י]. מנגד, יש המסבירים זאת כתופעה של מחלת נשירת נוצות התוקפת עופות דורסים, ובייחוד נשרים, עד שלבסוף הם מאבדים את כל נוצותיהם ומתים [מלבי"ם].
הסיבה הסופית לכל הצער וההתקרחות מודגשת בסוף הפסוק, כִּי גָלוּ מִמֵּךְ, המציין את עזיבתם של תושבי הארץ אל הגלות [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].