מיכה, פרק א׳, פסוק ט״ז

קרה לכם פעם שהייתם כל כך עצובים, עד שרציתם שכולם ידעו כמה כואב לכם בלב? הנביא פונה אל ארץ ישראל ומבקש ממנה להתנהג ממש כמו אדם שנמצא באבל גדול. הוא אומר לה קָרְחִי וָגֹזִּי. בימי קדם, כשאנשים היו מצטערים מאוד, הם היו גוזרים או תולשים את שערם כדי להראות את הכאב שלהם. על מי הארץ צריכה להיות כל כך עצובה? עַל־בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ, כלומר על התושבים שחיו בה חיים נוחים ומפונקים. הנביא מבקש שהצער יהיה גדול ורחב, ולכן הוא מוסיף הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר. למה דווקא נשר? כי לפעמים הנשר עף גבוה מאוד אל השמיים, והחום החזק גורם לנוצות שלו לנשור ולהשאיר אותו קירח. כך גם הארץ צריכה להראות את הצער הגדול שלה. והסיבה לכל הבכי הזה מופיעה בסוף: כִּי גָלוּ מִמֵּךְ, כי התושבים נאלצים לעזוב את בתיהם וללכת רחוק אל הגלות.