הנביא מקונן על אסון כבד וחסר תקנה, אשר מתחיל במקום אחד ומתפשט הלאה, וממחיש כיצד פורענות אינה נעצרת בגבולות ברורים. קינה זו מבטאת את הכאב על חורבנה של שומרון, בירת עשרת השבטים, ואת זליגת ההרס אל עבר ממלכת יהודה.
המילה אנושה מתארת מצב של חולי, כאב עז ושבר חזק [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי מדובר בתואר המדגיש שכל אחת ואחת מהמכות שניחתו על שומרון, כגון חרב, רעב, דבר וגלות, הייתה חמורה, כואבת ביותר וחסרת כל תקווה [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
אותה מכה קשה לא נעצרה בשומרון, אלא בָאָה עַד יְהוּדָה ופגעה במושג שַׁעַר עַמִּי, מונח המכוון לעיר ירושלים [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. הנביא קורא לה בשם זה משום שהוא עצמו השתייך לשבט יהודה [מצודת דוד, אברבנאל], וכן משום שירושלים היא עיר מיוחדת המוקדשת לכבודו של ה' השוכן בתוכה [רד"ק].
באשר לזהות האויב שעליו מדבר הפסוק, קיימות שתי גישות מרכזיות. גישה אחת סבורה כי מדובר במסע הכיבוש של סנחריב מלך אשור. לאחר שזה החריב את ממלכת ישראל, הוא המשיך במסעו, לכד את ערי יהודה הבצורות והגיע ממש עד שערי ירושלים [רד"ק, אבן עזרא].
לעומת זאת, פרשנים אחרים חולקים על קביעה זו וטוענים כי הדברים מכוונים למסעו של נבוכדנצר מלך בבל ולחורבן ירושלים. לשיטתם, לא ניתן לתאר את מתקפת סנחריב כמכה אנושה, שהרי ה' הציל את ירושלים מידו בסופו של דבר. לפי גישה זו, שורש הפורענות נעוץ בכך שתושבי יהודה ראו את גלות עשרת השבטים אך לא לקחו מכך מוסר. כאשר נבוכדנצר ראה שה' לא הושיע את ממלכת ישראל מידי אשור, הוא אזר אומץ לעלות על יהודה, מה שהוביל בסופו של דבר לחורבן בית המקדש ולגלות, ממש כפי שאירע לשומרון [אברבנאל, מצודת דוד, חומת אנך].