חורבנה של שומרון היה אסון כבד וחסר תקווה שבו כל פגיעה הייתה חולה וכואבת ביותר, ועל כן נאמר כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ. פורענות זו לא נעצרה בגבולות ממלכת ישראל אלא התפשטה ובָאָה עַד יְהוּדָה, עד שפגעה בשַׁעַר עַמִּי, כינוי לירושלים שנקראת כך משום שהנביא משתייך לשבט יהודה וכן בהיותה עיר מיוחדת שבה שוכן ה'. זליגת ההרס והגעתה עַד יְרוּשָׁלִָם עשויה לתאר את מסעו של סנחריב מלך אשור, שהחריב את ישראל והמשיך ללכוד את ערי יהודה. אולם, מאחר שה' הציל את ירושלים מיד סנחריב, יש המסבירים כי המכה האנושה מכוונת דווקא למסעו של נבוכדנצר מלך בבל. לפי גישה זו, נבוכדנצר החריב את העיר לאחר שתושבי יהודה ראו את גלות עשרת השבטים ולא לקחו מכך מוסר.
מיכה, פרק א׳, פסוק ט׳
כִּ֥י אֲנוּשָׁ֖ה מַכּוֹתֶ֑יהָ כִּי־בָ֙אָה֙ עַד־יְהוּדָ֔ה נָגַ֛ע עַד־שַׁ֥עַר עַמִּ֖י עַד־יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.