חורבנה של עיר ושברה של תקווה עומדים במוקד נבואה זו, המנגידה בין הציפייה לישועה או הגעגוע לעבר, לבין המציאות המרה של פורענות אלוהית המגיעה עד ללב האומה.
לגבי זהותה של יושבת מָרוֹת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשמה של עיר ספציפית [אבן עזרא, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את השם מלשון מרי ומרידה. לפי גישה זו, מדובר בעיר שישבה בשלווה אך המרתה את פי הנביאים [רש"י], או ספציפית בעיר צאנן שמרדה באויב וסירבה להיכנע לו [מלבי"ם]. האבן עזרא מציין את הפירוש הקושר את המילה למרידה, אך שולל אותו בטענה שהמילה "יושבת" מעידה בהכרח על כך שמדובר בשם של עיר.
מחלוקת בולטת קיימת סביב משמעות המילים כִּי חָלָה לְטוֹב. קבוצת פרשנים אחת גוזרת את המילה חָלָה מלשון חיל, כאב וחלחלה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל]. לפי פירוש זה, תושבי העיר מתייסרים וכואבים על הטוב שהיה מנת חלקם בעבר וכעת נעדר ואבד, שכן המציאות התהפכה עליהם לרעה. לעומתם, פרשנים אחרים מסבירים את המילה מלשון תוחלת ותקווה [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. העיר קיוותה וציפתה לטובה, ולפי המלבי"ם היא אף ציפתה ספציפית לכך שיגיע חיל עזר מירושלים כדי להושיעה מן המצור, ולכן העזה למרוד ולא פתחה את חומותיה לאויב.
אך תקוות אלו נכזבו, כִּי יָרַד רָע מֵאֵת ה' לְשַׁעַר יְרוּשָׁלִָם. המילה כִּי מתפרשת כאן במובן של "אלא" או "אבל" – העיר קיוותה לטוב, אך במקום זאת ירד עליה רע בשל מרידתה [רש"י]. הפרשנים מדגישים כי הפורענות שהגיעה עד שערי ירושלים לא אירעה בדרך מקרה, אלא ירדה מאת ה' כעונש מכוון על עוונותיהם, ולכן גם כל המקומות שסביב ירושלים נלקו עמה [רד"ק, מצודת דוד]. בהמשך לשיטתו, מסביר המלבי"ם כי הרע שירד על ירושלים בהשגחת ה' הוא בדיוק הסיבה לכך שהיא לא יכלה לשלוח כוח צבאי לעזרת העיר המורדת שציפתה לה, ובכך נחרץ גורלה.