קריאה נבואית זו פותחת מעמד משפטי רב-רושם, שבו הנביא מזמן את האומה כולה ואת סביבתה להאזין לאזהרה חמורה, כאשר ה' בכבודו ובעצמו ניצב כעד.
הפנייה הפותחת, שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם, מעוררת שאלה לגבי זהותם של אותם "עמים". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה אינה לאומות העולם, אלא לשבטי ישראל ויהודה, שכן כל שבט בפני עצמו נחשב ל"עם" [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. הפרשנים מציינים את המעבר התחבירי החריג בפסוק מפנייה לנוכח ("שמעו") לדיבור על נסתר ("כולם" במקום 'כולכם'), ומסבירים כי זהו סגנון מקראי מקובל. יתרה מזאת, ביטוי זהה בדיוק נאמר בעבר על ידי הנביא מיכיהו בן ימלה, אם כי מודגש שמדובר בשני נביאים שונים שחיו בדורות נפרדים [אבן עזרא, אברבנאל].
הקריאה ממשיכה אל הַקְשִִׁיבִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ. השימוש במילה "ארץ" מכוון לארץ ישראל, ואילו וּמְלֹאָהּ מתייחס לבריות ולבני האדם הממלאים אותה. הפנייה אל הארץ עצמה היא דרך משל, שכן הכוונה היא ליושבים עליה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. יש המבחינים בשינוי הפעלים: הנביא משתמש במילה "שמעו" כלפי השבטים שהם נושא הפנייה העיקרי, ובמילה "הקשיבי", המורה על שמיעה מרחוק, כלפי הארץ. הכללת הארץ כולה באזהרה נובעת מכך שהרעה העתידית עתידה להתפשט בכל גבולותיה [מלבי"ם].
במוקד הפסוק עומדת ההכרזה וִיהִי אֲדֹנָי ה' בָּכֶם לְעֵד. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה לְעֵד היא שה' מהווה עדות חיה לכך שהנביא מילא את שליחותו, התנבא בשמו והזהיר את העם מראש [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, חומת אנך]. רובד נוסף מציע שה' אינו רק צופה, אלא המילה טומנת בחובה גם את היותו המזהיר והמוכיח את העם בעצמו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לגבי מקום הימצאותו של העד, מֵהֵיכַל קׇדְשׁוֹ, קיימת מחלוקת. הגישה הרווחת היא שהכוונה לשמיים, משם ה' מביט ורואה כדי להעיד [רד"ק, מצודת דוד]. כהשלמה לכך, יש המפרשים שה' מזהיר את העם בעודו שוהה בהיכלו השמימי, רגע לפני שהוא יוצא ממקומו כדי לשפוט את הארץ [מלבי"ם]. מנגד, מוצגת גישה ולפיה המונח אינו מכוון לשמיים אלא לבית המקדש הפיזי בירושלים. מכיוון שהנבואה עוסקת בחורבן העתידי של שתי הממלכות, ה' מעיד בהם מתוך מרכז הקדושה הארצי המשותף [אברבנאל].