מיכה, פרק א׳, פסוק ח׳

קרה לכם פעם שהרגשתם עצב כל כך עמוק, עד שפשוט רציתם לצעוק ולבכות בקול רם, בלי לחשוב בכלל איך אתם נראים? זה בדיוק מה שמרגיש הנביא. הוא יודע שעם ישראל עומד לעבור תקופה קשה מאוד של חורבן וגלות, והצער שלו כל כך גדול שהוא פשוט לא יכול להחזיק אותו בפנים. לכן הוא אומר עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה, כלומר, בגלל האסון שמתקרב אני אזעק ואבכה בכי מר. מרוב שהכאב מציף אותו, הוא מרגיש שהוא ממש מתבלבל. הוא מתאר את עצמו במילים אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם. המילה שׁוֹלָל מתארת אדם שמרוב צרה מרגיש אבוד ושוכח הכול, והמילה וְעָרוֹם באה להראות עד כמה הצער שלו ענק, כאילו הוא נשאר חסר כול ולקחו ממנו את כל מה שיש לו. כדי שנבין עד כמה הזעקה שלו חזקה, הנביא מוסיף ואומר אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה. התנים ובנות היענה הם בעלי חיים שמוכרים בכך שהם משמיעים קולות ארוכים ועצובים מאוד, שנשמעים ממש כמו בכי של בני אדם. הנביא מרגיש שהבכי שלו יהיה חזק ומר בדיוק כמו הקולות של החיות האלו.