בימי בניין חומת ירושלים עמדו הבונים בפני סכנה צבאית מוחשית, אך ההצלה הגיעה ממקור לא צפוי. המודיעין על כוונות האויב סופק על ידי אחיהם היהודים שהתגוררו בסמוך לצרים. הפרשנים מסכימים כי הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים אֶצְלָם הם יהודים שגרו בתוך ערי הגויים והיו נכנעים להם. אותם יהודים גויסו בעל כורחם לצעוד בראש צבא האויב או להשתתף במארב, אך פעלו בסתר לטובת אנשי ירושלים והערימו על האויבים כשהגיעו להזהיר את הבונים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
אזהרה זו הגיעה אליהם עֶשֶׂר פְּעָמִים. בעוד שחלק מהפרשנים מבינים זאת כפשוטו, כהתראה שחזרה על עצמה עשר פעמים [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד], אחרים מסבירים כי הכוונה היא לביטוי המציין פעמים רבות [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. החזרה המרובה על האזהרה נועדה להוכיח כי לא מדובר בשמועת שווא בדויה, אלא בסכנה אמיתית ומוסכמת מצד כל השכנים הרעים [מלבי"ם].
באשר לתוכן האזהרה במילים מִכָּל־הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר־תָּשׁוּבוּ עָלֵינוּ, קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב המפרשים. הגישה הראשונה רואה בכך קריאה להתלכדות של הבונים. היהודים המזהירים, או אנשי ירושלים עצמם הקוראים איש לאחיו, קראו לבונים המפוזרים לאורך החומה לעזוב את עבודתם, לשוב ולהיאסף יחד למקום אחד כדי לעמוד ערוכים למלחמה מול האויב [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת כי המילים מתייחסות למיקומי האויב. על פי פירוש זה, היהודים גילו לאנשי ירושלים את המקומות המדויקים שבהם תכננו האויבים לארוב ולהתנפל עליהם, תוך ציון העובדה שהאויבים ינסו לשוב ולתקוף ממקומות שונים אם לא יצליחו בנקודה אחת [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
גישה שלישית וייחודית ממקדת את האזהרה בשגרת יומם של הבונים. לפי תפיסה זו, האויבים תכננו לתקוף את בוני החומה דווקא לעת ערב, במקומות הקבועים שדרכם היו רגילים לשוב הביתה מעבודתם, והאזהרה נועדה להתריע מפני סכנה זו [אבן עזרא].