העומס הפיזי העצום והלחץ הנפשי הכרוכים בשיקום חומות ירושלים מגיעים לנקודת שבירה. בתוך עבודת הכפיים המפרכת ותחת איום מתמיד מצד אויבים סביב, מתפשטת תחושת ייאוש עמוקה בקרב הבונים, המביאה אותם להכריז כי קצרה ידם מלהשלים את המלאכה.
נחמיה מתעד את תלונותיהם ואת תסכולם של אנשי יהודה, הקובלים על המציאות הקשה שאליה נקלעו [רש"י, מצודת דוד]. טענתם הראשונה היא כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל. המילה כָּשַׁל מבטאת חולשה, נפילה ואובדן כוח [מצודת ציון], ואילו המונח הַסַּבָּל מתייחס לעצם נשיאת המשאות הכבדים או לאנשים הסבלים עצמם [ר' סעדיה גאון, מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי בעקבות מאמצי הבנייה הממושכים, כוחם של הפועלים הנושאים על כתפיהם את האבנים, העצים ושאר חומרי הבניין פשוט אזל.
קושי נוסף המכביד על העם הוא וְהֶעָפָר הַרְבֵּה. חלק מהמפרשים מסבירים כי נותר עוד טיט, חומר ועפר רב שיש לשאת ולשפוך כדי להשלים את החומה, עובדה הממחישה עד כמה המלאכה שנותרה עודנה עצומה ומייאשת [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, יש המבארים כי כמות העפר והפסולת בשטח כה גדולה, עד שכל עוד הסבלים התשושים אינם מפנים אותה, לא ניתן כלל להתקדם בבנייה [מלבי"ם].
מתוך מצוקה זו הם מסיקים: וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לִבְנוֹת בַּחוֹמָה. חוסר היכולת להמשיך במלאכה אינו נובע רק מתשישות פיזית ומכמות העבודה, אלא גם מאימה משתקת. הפועלים נתונים בפחד מתמיד מפני האויבים, אשר זוממים להפתיע אותם, לחדור אל תוכם ולהרוג אותם בעודם עובדים. השילוב בין אפיסת הכוחות של הסבלים לבין הצורך להתגונן ולעמוד על המשמר מפני התקפת פתע, הוא שמוביל אותם למסקנה כי לא יוכלו להמשיך במפעל הבנייה [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].