אויבי יהודה מתאגדים יחד במאמץ מתואם לשבש את בניין ירושלים, תוך שימוש באיומים צבאיים ובתכסיסי תודעה. המילה וַיִּקְשְׁרוּ מבטאת התחברות ויצירת אגודה משותפת [מצודת ציון, שטיינזלץ], ויש בה אף משמעות של התארגנות למרד [רס"ג]. מטרתם היא לפגוע ולהרע, כאשר המילה לּוֹ מכוונת לעם היושב בירושלים, או באופן אישי למנהיגם, נחמיה [אבן עזרא, שטיינזלץ].
מהות הפגיעה המתוכננת מתוארת במילה תּוֹעָה, שלגביה מציגים הפרשנים כמה כיוונים. יש המפרשים מילה זו כנזק ממשי, קלקול והשחתה של חומת העיר הנבנית [רש"י], או פגיעה רעה באופן כללי [שטיינזלץ].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מתמקדים בבלבול הדעת. לפי גישה זו, המטרה היא לגרום לישראל מבוכה ומצוקה מחשבתית, כך שיתנהגו כאדם או כשה אובד שאינו יודע מה לעשות וכיצד לפעול מתוך הלחץ [אבן עזרא, מצודת דוד, מצודת ציון].
גישה נוספת רואה במילה זו לשון של תעתוע והטעיה טקטית [רס"ג]. לפי פירוש זה, האויבים חששו לצאת למלחמה חזיתית גלויה משום שהיהודים היו רבים וזכו לגיבוי המלך. לכן, הם תכננו להתעות את אנשי ירושלים כדי שיוכלו להתקיף אותם בהפתעה גמורה, בעת שלא יהיו מוכנים ולא יישמרו מפניהם [רלב"ג, מלבי"ם].