מלאכת שיקום חומת ירושלים נעשתה תחת איום מתמיד של אויבים, מצב שדרש מהעובדים לשלב בין עבודת כפיים מאומצת לכוננות צבאית מיידית. הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וכן הַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל היו שווים במצבם המתוח ופעלו באותה הדרך [מלבי"ם].
הפועל עֹמְשִׂים מתפרש על ידי רוב הפרשנים כזהה במשמעותו למילה "עומסים", כלומר טעינת משא, על אף שהוא נכתב באות שי"ן [רס"ג, מצודת ציון, מנחת שי]. המילה בַּסֶּבֶל מתארת את אופן נשיאת המשאות, וקיימות שתי גישות להבנתה: יש המפרשים כי מדובר בכרית קטנה שהונחה על הכתף כדי להקל על נשיאת המשא [רלב"ג], ויש המסבירים כי מדובר בסל מיוחד ששימש את הסבלים [ביאור שטיינזלץ].
הצורך בטעינת המשאות על ידי אדם אחר נבע מהמציאות המורכבת שבה בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח. מאחר שכל פועל עבד ביד אחת והחזיק נשק בידו השנייה, הוא לא היה יכול להרים את המשא על כתפו בעצמו. בשל כך, כל עובד נזקק לכך שחברו יעמוס ויניח את המשא על כתפו עבורו [מלבי"ם].
באשר למילה הַשָּׁלַח, הפרשנים מסכימים כי מדובר בכלי נשק. הגישה המרכזית היא שמדובר ספציפית בחרב שנועדה להכות באויב בזמן מלחמה, בעוד שיש המפרשים זאת באופן כללי יותר ככל כלי קרב [רש"י].