לאחר שהאויב נסוג למקומו והפחד סר, שבו הבונים לעמדותיהם. נחמיה פונה אל ההנהגה ואל העם ומסביר להם את המציאות הלוגיסטית והביטחונית הניצבת בפניהם כעת [מלבי"ם].
הוא מתאר את בניין החומה כפרויקט שבו הַמְּלָאכָה הַרְבֵּה וּרְחָבָה. כלומר, מדובר בעבודה גדולה מאוד [רש"י] הפרושה על פני שטח נרחב ובמקומות מרובים [מצודת דוד, שטיינזלץ]. בשל היקפה העצום של המלאכה, העובדים אינם יכולים להישאר מקובצים במקום אחד, שכן במצב כזה בניית החומה לא תסתיים. לכן, הם נאלצים להיות נִפְרָדִים – פזורים [מצודת ציון] – כשכל עובד חוזר לחלק החומה שעליו הופקד [מלבי"ם].
ההשלכה הישירה של פיזור זה היא שהבונים רְחוֹקִים אִישׁ מֵאָחִיו. המרחק ביניהם כה רב עד שאין איש רואה את חברו ואף אינו יכול לשמוע את קולו [מצודת דוד]. מצב זה יוצר נתק, שכן העובדים אינם יודעים מה מתרחש בחלקים האחרים של החומה [שטיינזלץ], ומתוך כך מתעורר ההכרח ביצירת מנגנון התרעה וכינוס כדי להתגבר על המרחק, כדוגמת תקיעה בשופר [מלבי"ם].