מלאכת הבנייה נעשתה מתוך דריכות ביטחונית גבוהה ומוכנות מתמדת לקרב. הפועלים נדרשו לשלב בין עבודת הכפיים לבין נשיאת נשק, כל אחד בהתאם לאופי תפקידו.
וְהַבּוֹנִים היו זקוקים לשתי ידיהם פנויות כדי לבצע את מלאכתם [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. לכן, כל אִישׁ מן הבונים נשא את חַרְבּוֹ כאשר היא אֲסוּרִים, כלומר קשורה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], עַל־מָתְנָיו בעת הבנייה [רש"י, מצודת דוד]. [מלבי"ם] מחדד את ההבדל בין הבונים לבין הפועלים נושאי המשאות: בעוד שנושאי המשאות נאלצו להחזיק כלי נשק מסוג "שלח" בידם, הבונים נשאו חרב על מותניהם. ההבדל נובע מכך שאדם הבונה יכול לשלוף את חרבו בקלות ובמהירות עם התקרבות האויב, בניגוד לנושא משא שהמשא שעליו היה מעכב אותו מלעשות זאת, ולכן נזקק לנשק שלוף מראש בידו. ה"שלח", בשונה מחרב רגילה, הוא נשק חד משני צדדיו המשמש לדקירה ומוחזק ביד כרומח, ואינו מונח בתוך תער.
בנוסף להגנה האישית של כל פועל, הוקמה מערכת התרעה כללית. וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר, אדם בעל מיומנות בתקיעה [מצודת דוד], עמד תדיר אֶצְלִי בסמוך לדובר [רש"י]. תפקידו היה להיות מוכן בכל עת לתת אותות מלחמה, להזעיק את העם ולקבץ אותם אליו באופן מיידי במקרה של התראת פתע או התקפת אויב [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].