האווירה המתוחה והכוננות המתמדת של בוני חומת ירושלים מגיעות לשיאן במצב שבו המנהיג ואנשיו נמצאים בדריכות שיא, יומם ולילה, ללא רגע של הפוגה. נחמיה מעיד על עצמו, על חבריו [מצודת דוד], ועל פקודיו הנשמעים להוראותיו [מצודת דוד], כי מתוך פחד האויב והזריזות בשמירה, הם נמנעים מפעולות שגרה בסיסיות.
ההצהרה אין אנחנו פושטים בגדינו מלמדת כי השומרים והבונים לא הסירו את בגדיהם אפילו בלילה כדי לשכב לישון [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בביאור סוף הפסוק, איש שלחו המים, נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות, התלויות במשמעות המילה שלחו:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה שלחו מלשון נשק וחרב. לפי קו מחשבה זה, הדריכות הייתה כה גבוהה, עד שאפילו כאשר הוצרכו האנשים לגשת אל המים כדי לשתות בלילה [אבן עזרא], לחצות מקווה מים [רלב"ג], או להתרחץ ולעשות את צרכיהם [ביאור שטיינזלץ], נשקם נותר צמוד אליהם.
הגישה השנייה, המקובלת על רוב הפרשנים, מסבירה כי המילה שלחו נובעת מהשפה הארמית ומשמעותה פשיטת בגדים והסרתם [רש"י, ר' סעדיה גאון, מצודת ציון, אבן עזרא]. מתוך הבנה זו, עולות כמה אפשרויות להסבר המציאות בשטח:
יש המפרשים כי המילת השלילה "אין" מתחילת הפסוק תקפה גם לחלקו השני. כלומר, אף אדם לא פשט את בגדיו כדי לשלוח אותם אל המים ביד כובס, אלא כל אחד נאלץ לכבס את בגדיו בעצמו כדי שלא לבטל את העם ממלאכת הבנייה [רש"י, ר' סעדיה גאון, מלבי"ם].
לעומת זאת, פרשנים אחרים רואים במשפט זה נקודת יציאה מן הכלל: האנשים לא פשטו את בגדיהם כלל, זולתי מקרים חריגים שבהם נאלצו להיכנס אל המים כדי לנקות את הזיעה [רלב"ג], או כאשר אדם נזקק לטהר את עצמו בטבילה, ואז הוא לבדו פשט את בגדיו, כאילו המים הם אלו שהפשיטו אותו [מצודת דוד, אבן עזרא].