על רקע המתיחות הביטחונית והמאמץ הכביר לבצר את העיר, ניתנת הוראה המשלבת בין עבודת כפיים לכוננות מתמדת. ההנחיה נאמרת בָּעֵת הַהִיא, כלומר בפרק הזמן שבו טרם הסתיימה בניית החומה [מצודת דוד].
הקריאה מופנית לָעָם, כשהכוונה היא לאנשים שהגיעו לסייע מתוך ערי יהודה הסמוכות [מצודת דוד]. ההוראה קובעת כי אִישׁ וְנַעֲרוֹ, כלומר כל אחד מהבונים יחד עם בחור נוסף שאיתו [רש"י], יָלִינוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם. משמעות הדבר היא שעליהם להישאר בתוך העיר ולא לשוב לבתיהם [ביאור שטיינזלץ], כדי להיות זמינים לשמור מפני פלישת פתע של האויב [מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי המשך הפסוק מתאר חלוקת תפקידים ברורה סביב השעון: וְהָיוּ־לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה. שעות הלילה הוקדשו לשמירה והגנה מפני האויבים, ואילו שעות היום הוקדשו לעבודת הבנייה עצמה [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. מתוך שגרת זמנים עמוסה ותובענית זו, מסיק רש"י כי הבונים למעשה לא ישנו כלל [רש"י].
לגבי המילה וְהָיוּ, נמסר כי היא נכתבת בלשון רבים, ויש לדחות גרסאות הדפסה שגויות שהופיעו בעבר בהן נכתבה המילה בלשון יחיד, טעות שככל הנראה נבעה מהסתמכות על ציטוטים לא מדויקים של הפסוק המופיעים בתלמוד [מנחת שי].