סנבלט שולח את משרתו בפעם החמישית, והפעם הוא מעביר את המסר בשני ערוצים מקבילים: בעל פה ובכתב. המילים אֶת נַעֲרוֹ מתפרשות כמשלוח המסר על ידי המשרת או יחד עמו [רש"י, מצודת דוד]. המשרת נשא עמו מסר בעל פה, כַּדָּבָר הַזֶּה, שנועד לחזור על הבקשה להיפגש בכפירים [מלבי"ם].
מלבד הדברים שנאמרו בעל פה, הביא עמו המשרת אִגֶּרֶת פְּתוּחָה. הפרשנים מציגים זוויות שונות לגבי משמעות היותה של האיגרת פתוחה. יש מי שמסביר שהאיגרת הייתה פשוט פרושה וגלויה [אבן עזרא]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מבארים שהאיגרת נשלחה ללא חותם שסוגר אותה כנהוג, כך שכל אדם יכול היה לקרוא את הכתוב בה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
לשליחת איגרת בלתי חתומה וגלויה היו שתי מטרות. מטרה אחת הייתה להדגיש את הדחיפות והנחיצות של העניין [מלבי"ם]. המטרה השנייה הייתה לפרסם את תוכן המכתב ברבים. בכך שסנבלט נמנע מלחתום את האיגרת, הוא שידר שאינו פועל בסתר, והזמין למעשה כל מי שחפץ בכך לבוא ולקרוא את הדברים [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].