נחמיה משיב להזמנת אויביו בסירוב דיפלומטי אך תקיף, תוך שהוא מדגיש את החשיבות העליונה של משימתו. הוא מבהיר כי עיסוקו הנוכחי דורש את מלוא תשומת ליבו, ועל כן אין לו פנאי לפגישות.
בתשובתו הוא שולח אליהם מַלְאָכִים, כלומר שליחים [ביאור שטיינזלץ], ומוסר להם כי הוא עסוק במְלָאכָה גְדוֹלָה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר בעסק חשוב והכרחי [מצודת דוד], וליתר דיוק, בבנייתה הפיזית של העיר ועבודות העפר שבה [רש"י]. מבחינה טקסטואלית, המילה "גדולה" בפסוק זה נכתבת בכתיב מלא עם האות וי"ו, בהתאם למסורת המדויקת [מנחת שי].
נחמיה מסביר כי אינו יכול להתפנות, ומעלה את התהייה לָמָּה תִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לשאלה מדוע שהעבודה תיפסק, תהיה בטלה או תתבטל לחלוטין. הוא מתאר שההשבתה הזו תתרחש כַּאֲשֶׁר אַרְפֶּהָ, מילה המבטאת רפיון ועזיבה, כלומר כאשר הוא יאלץ להרפות את ידיו מן הבניין ולעזוב את העבודה [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון].
ההיגיון המנחה את נחמיה הוא שאם ירפה ידיו מהפרויקט וְיָרַדְתִּי אֲלֵיכֶם לשם קיום פגישה ושיחה עמם [רש"י], הדבר יוביל לביטול מוחלט של העבודה. משום כך, הוא אינו מוכן לעשות מעשה שיגרום להפסקת משימה כה הכרחית [מצודת דוד].