הפסוק מציג את המשכה של איגרת האיום שנשלחה לנחמיה, אשר מטרתה להלך עליו אימים באמצעות האשמות שווא על מרידה בשלטון. למעשה, כל תוכן הפסוק הוא ציטוט ישיר מתוך אותה איגרת [רש"י].
האיגרת מאשימה את נחמיה כי וְגַם נְבִיאִים הֶעֱמַדְתָּ לִקְרֹא עָלֶיךָ. הפרשנים מסכימים כי המילה נְבִיאִים בהקשר זה אינה מתייחסת לאנשים בעלי רוח הקודש, אלא לבעלי לשון רהוטה ואנשי דיבור, מלשון "ניב שפתיים". נחמיה מואשם ששכר נואמים מיומנים כדי שיכריזו ויפיצו שמועות בפרסום רב בתוך ירושלים לֵאמֹר מֶלֶךְ בִּיהוּדָה – כלומר, שיכריזו כי יש מלך ביהודה, והוא נחמיה עצמו.
לאחר הטחת ההאשמות, מציגה האיגרת את הסכנה: וְעַתָּה יִשָּׁמַע לַמֶּלֶךְ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה. השמועות על כך שנחמיה ממליך את עצמו עלולות להתפשט ולהגיע לאוזניו של מלך פרס, ארתחשסתא, דבר שעלול להסתיים באסון עבור נחמיה.
לבסוף, שולח האיגרת מציע פתרון ערמומי: וְעַתָּה לְכָה וְנִוָּעֲצָה יַחְדָּו. הפרשנים מציינים כי הכותב מעמיד פני אוהב ודורש טוב, ומציע לנחמיה להיפגש ולהתייעץ יחד כיצד להעלים את הדבר או להודיע שאין אמת בשמועות, וזאת בטרם ייוודע הדבר למלך והוא יפגע בו [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].