ברגע של צלילות דעת, נחמיה חושף את המזימה שנרקמה נגדו ומבין כי מסר שהוצג כהתגלות אלוהית אינו אלא מלכודת פוליטית.
כאשר נחמיה אומר וָאַכִּירָה, הוא מתכוון שהגיע להכרה ברורה כי שמעיה, שהציג עצמו כנביא, הוא למעשה נביא שקר וכי לֹא אֱלֹהִים שְׁלָחוֹ [שטיינזלץ, מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מסבירה שהבנה זו נבעה מניתוח הגיוני של תוכן הנבואה: שמעיה ייעץ לנחמיה להסתתר בתוך ההיכל כדי להציל את חייו ממתנקשים. נחמיה הסיק שאמנם מבחינה אנושית אדם עשוי לחשוב שניתן לעבור על איסור משום פיקוח נפש, אך ה' לעולם לא ישלח נבואה המצווה על אדם לחטוא מתוך פחד המוות [רש"י, מצודת דוד]. לה' יש דרכים רבות להושיע, והוא אינו זקוק להכשיל אדם בעבירה כדי להצילו [מצודת דוד].
באשר למילים כִּי הַנְּבוּאָה דִּבֶּר עָלַי, הפרשנים מציינים ששמעיה בדה את הדברים מלבו [אבן עזרא] והציג את עצתו כנבואה בשם ה' [רש"י]. מטרתו האמיתית הייתה להפחיד את נחמיה ולגרום לו לחטוא בכניסה למקום המקודש, ובכך להרוס את שמו הטוב ולספק לאויביו עילה לחרף אותו על כך שעבר על דברי התורה [רלב"ג]. מנגד, יש המציעים קריאה רחבה יותר שלפיה נחמיה זיהה את השקר מתוך סתירה פנימית. שמעיה הוא זה שניבא בעבר כי נחמיה ימלוך על ישראל. נחמיה הבין כעת שאם ה' אכן הבטיח לו מלוכה, אין כל היגיון שעליו להסתתר בפחד מפני אויביו; נביא אמת היה אומר לו לא לפחד כי דבר ה' יתקיים. הסתירה בין הבטחת המלוכה לבין העצה להסתתר הוכיחה ששתי הנבואות היו שקריות [מלבי"ם].
המסקנה של נחמיה היא כי וְטוֹבִיָּה וְסַנְבַלַּט שְׂכָרוֹ. אויביו שילמו לו שכר כדי שישתמש בנבואות השקר הללו על מנת להפחיד את נחמיה ולעכב את בניין חומת ירושלים [רש"י, רלב"ג, שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, מתבאר כי האות וי"ו במילה וְסַנְבַלַּט משמשת כאן במשמעות של "או", כלומר, טוביה או סנבלט הם ששילמו את שכרו של נביא השקר להכשיל את נחמיה [אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד].